עלייתו ונפילתה

1) דטרויט

לא נעים להגיד, אבל אם יש עיר שלמה שמתאים לה המושג "לוזרית", זאת דטרויט - פנינת התעשייה הכבדה, ביתה של המכונית האמריקאית. במשך עשרות שנים קיבלה העיר מתעשיית הרכב הרבה יותר ממקומות עבודה: היא קיבלה ערך. ערך טכנולוגי, ערך תעשייתי, ערך פיננסי וערך פטריוטי. מכאן באו קאדילק, פורד מוסטנג, שברולט קמארו, פורד תאנדרבירד. לקוראינו הוותיקים - אלה שהיו אלופי משנה סביב מלחמת ששת הימים - דטרויט היא גם מולדת הווליאנט והמקום שבו יוצרו טנקי הפאטון, העיר שהיתה לסמל העוצמה התעשייתית של אמריקה במלחמת עולם השנייה. והיום? היום היא נראית כמו דרזדן ב־1945. למעט כבישים מהירים שחוצים אותה לרוחבה, ומעבירים אנשים מפרברים עשירים למספר גורדי שחקים במהירות האפשרית, היא מרוקנת. חורבה וחרבה. העיר אשר בדד יושבת, ובליבה שממה.

לא על הרכב לבדו נשענה תהילת העבר של דטרויט. הרי זאת העיר שנתנה לתרבות העולם את "מוטאון" - האולפן/ חברת תקליטים/ תופעה שפרצה את הדרך לריתם אנד בלוז והמוזיקה השחורה של מרווין גיי, הסופרימס וסטיבי וונדר. זאת העיר שבסוף שנות ה־80 היתה בית ל"בד־בויז", הדטרויט פיסטונס של אייזאיה תומאס, ביל ליימביר, ריק מהורן, דניס "התולעת" רודמן, ויני ג'ונסון, ג'ו דומרס וג'ון סאלי. אבל בסופו של דבר, הסיפור שבאמת הגדיר את דטרויט הוא סיפורה של תעשיית הרכב. של "שלוש הגדולות" - ג'נרל מוטורס, קרייזלר ופורד - ששקיעתן מקבלת בימים אלה ממדים אפיים.

מתבקש לקשר את התמוטטות תעשיית הרכב למשבר המבני שעובר על המערכת הפיננסית האמריקאית כולה, אבל האמת היא שקישור כזה עושה חסד עם דטרויט: השקיעה החלה הרבה קודם. היא תוצאה של תרבות ניהול רעה, תכנון פיננסי שהיה מכשיל סטודנט שנה א' במינהל עסקים באוניברסיטת לטביה, כניעה מתמשכת לאיגוד פועלי ענף הרכב (UAW), ותרבות תאגידית רקובה. היא נובעת מאי־הבנה של השווקים העולמיים, מהתעלמות גורפת מטכנולוגיה חדשנית על חשבון הצרכן ואפילו על חשבון רווחים - בעיר של הנרי פורד, מי היה מאמין - ומזלזול מתמשך במתחרות היפניות הגדולות, טויוטה והונדה.

אין טעם לפרט את היקף ההפסדים של חברות הרכב, או להזכיר את היוהרה הבלתי נתפסת של מנהליהן שבאו לקבץ נדבות בקונגרס, אבל הגיעו מדטרויט לוושינגטון בארבעה מטוסים פרטיים נפרדים (מתוך צי של 18 מטוסים בין שלוש החברות). אגב, האבסורד הגדול הוא שכל זה קורה דווקא בתקופה טובה יחסית: אחרי שנים שחונות שבהן ייצרה יותר מדי דגמים באיכות בינונית ומטה, תעשיית הרכב האמריקאית קפצה מדרגת איכות והיא מייצרת היום מכוניות מתקדמות. אבל על 30 שנות הפקרות, על ניהול לקוי ותאב בצע, אי אפשר לכפר במחי כמה דגמים טובים.

הנדבות שבהן מדובר מסתכמות ב־17.4 מיליארד דולר - 13.4 מיליארד שיקבלו ג'נרל מוטורס וקרייזלר עד סוף ינואר (פורד, שנמצאת במצב מעט טוב יותר, לא ביקשה הלוואת גישור), ועוד ארבעה מיליארד שתקבל GM בפברואר. גם ממשלת מחוז אונטריו, קנדה, הציעה סיוע בסך 3.3 מיליארד דולר; מפעלי הרכב של שלוש החברות מעסיקים עשרות אלפים בקנדה. בסך הכל, באופן ישיר ועקיף, השלוש מעסיקות 160 אלף איש סביב דטרויט, ועוד כ־830 אלף במפעלים ברחבי ארה"ב. אם סופרים מפעלים וסוכנויות חלפים, הנתון מגיע ל־1.8 מיליון עובדים, שמאחוריהם שישה־שבעה מיליון בני משפחה. אלפי סוכנויות רכב, שכבר נמצאות על סף סגירה בשל מחנק אשראי מהבנקים ומקרנות ההשקעות, צריכות עכשיו לנסות למכור פונטיאק ללקוח שחושש שג'נרל מוטורס תיסגר והוא ייתקע בלי חלפים או אחריות. סביר שזה לא יקרה, והממשל לא ייתן לתעשיית הרכב להיחרב, אבל החשש של הלקוח קיים.  

דטרויט היא משל. משל לתרבות עסקית יהירה, מתנשאת, חסרת אחריות, נעדרת אמות מידה של דין וחשבון - וחשוב מכך, לחוסר היעילות של התאגידים האמריקאיים. לא של כולם, אבל של הרבה מהם. ומכאן המשל מתרחב למגמה גורפת יותר: דטרויט כמשל לשקיעתה היחסית של ארצות הברית. יחסית משום שהיא עדיין המעצמה החזקה בעולם - ארצות הברית עדיין מסוגלת להקרין יותר עוצמה והשפעה מדינית, צבאית וגם כלכלית מכל מדינה אחרת בעולם - אבל "המאה האמריקאית" נגמרה, ואם מישהו רוצה לראות ולחוש איך נראית אימפריה שאיננה מה שהיתה, שיקפוץ לדטרויט. הסכומים בוול סטריט גדולים יותר והמשמעות נרחבת יותר, אבל מדובר במספרים, בצגי מחשבים, בדפי אקסל ובמאזנים כספיים. בדטרויט אפשר לגעת בחורבות.

2) אנשי השנה 2008

מי עשה את 2008 בארה"ב? זה לא נורא חשוב. מה שכן חשוב הוא שההשפעה של אותם אנשים תגלוש עמוק אל תוך 11־10־2009, ותגיע אל העולם כולו. ברשימה שלי יש חמישה שמות, שאחד מהם הוא כינוי כולל לסוגה שלמה של אנשים וטיפוסים.

1. ברק אובאמה. כל מילה מיותרת, בעיקר כי היא נכתבה כבר באופנים שונים מיליוני פעמים. הנשיא ה־44, השחור הראשון, מבשר השינוי, האיש שזכה במנדט חסר תקדים - 53 מול 45.6 באחוזים, 64 מיליון מול 54 מיליון בקולות, 365 מול 173 באלקטורים, 257 מול 178 בבית הנבחרים, 58 מול 41 בסנאט (נכון לסגירת הגיליון טרם הסתיימו ערעורי שני הצדדים במינסוטה). זה מנדט שייקח שנים לתרגם ולפרש את משמעויותיו, אבל הוא מעניק לאובאמה מטרייה פוליטית, ציבורית ותקשורתית חסרת תקדים להתמודד עם האתגר העצום - והכמעט בלתי ניתן לשליטה - של הכלכלה.

2. וול סטריט. כאמור, שם כולל לקריסה/ התמוטטות/ התרסקות של המודל הפיננסי והתרבותי. לא הגון ולא מועיל לכלול ברשימה הזאת טיפוסים ספציפיים כמו יועץ השקעות בכיר ב"בר סטרנס" (ז"ל), שהמציא "נגזרות אשראי" ועטף אותן כנייר ערך, מכר אותן כאג"ח, הוסיף גיבוי משכנתאות - כי "בטוח שערך הבתים יעלה" - ואז קיבל ציון גבוה מחברת דירוג אשראי, ושיווק אותן לקרנות שמכרו אותן בעטיפה בוהקת אף יותר לסין או לבנק הפועלים. או מנהל בקרן גידור שקנה אותן בכספו של המשקיע־בנקאי־סוכן משכנתאות־נוכל ברני מיידוף (או "ברני מייד אוף שיט", כמו שתיאר לי אותו חבר קרוב, לשעבר עשיר ובעל בתים שמייעץ תכופות לחברים הדיוטות כמוני, גם מבלי שהתבקש).

לפי ההערכות, מיידוף עלה לכלכה האמריקאית והעולמית כ־50 מיליארד דולר. אבל כפי שאיבחן פול קרוגמן, בעל הטור הכלכלי של ה"ניו יורק טיימס" וחתן פרס נובל לכלכלה ב־2008, מה באמת ההבדל בין מיידוף לפרקטיקה של בנקי ההשקעות הגדולים בוול סטריט? מה חשב מי שמכר בית בערך של 750 אלף דולר - ובמשכנתה של 100 אחוז - לפועל מקסיקני שקוטף תותי שדה בשדות בקליפורניה ומרוויח 14 אלף דולר בשנה? המקסיקני קיבל אחרי שנתיים משכנתה שנייה "כי ערך הבית שלך עלה למיליון דולר", ובכסף קנה טנדר וריהוט. מה חשב בנקאי ההשקעות שעטף את המשכנתה כאיגרת חוב ומכר אותה הלאה? מה חשב הילד בן ה־26 שסיים מינהל עסקים, קיבל את הסמכות לדרג את איכות הנייר, וקבע AAA? ומה חשבו בבנק הבריטי שקנה את האג"ח? מה חשבו כולם - כולל ידידנו המקסיקני, כשהתברר שמשכורתו לא עולה אבל הבית שלו שווה פתאום 400 אלף, ואז 270 אלף? המודל התפרק, וגלי ההלם היכו בכל העולם. בלי להזכיר שמות.

3. הילרי קלינטון. ראו פרק נפרד. המינוי הכי הרפתקני, והכי מבריק, של ברק אובאמה.

4. שרה פיילין. לכל מי שביקש תזכורת לכך שלא כל אמריקאי עובד בנאס"א - או הסבר לכך ששמונה שנות בוש הסתיימו בתיעוב מוחלט, מיאוס עמוק, כמיהה אמיתית לשינוי וגל אנטי־שמרני סוחף - בא ג'ון מקיין והעניק את מושלת אלסקה. בוודאי שאני מתמצאת במדיניות חוץ, אמרה פיילין לקייטי קוריק מרשת סי.בי.אס. רוסיה ממש קרובה לאלסקה. יש מים, ואז מתחילה רוסיה, סיכמה גברת צ'רצ'יל. אם מישהו חושב שהבחירה בברק אובאמה היא ההוכחה הניצחת להיותה של אמריקה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כדאי שיחשוב שוב: ההוכחה האמיתית היא העמדת שרה פיילין במרחק נגיעה מהבית הלבן. המחזה, כמו שאומרים באמריקה, לא מלבב.

5. דייויד טיירי. מספר 85 של הניו יורק ג'איינטס ואיש השנה שלי. האיש ששלוש דקות לסוף הסופרבול תפס (בסיוע הקסדה) כדור אבוד, ששני מהלכים אחר כך הוביל לטאצ'דאון הניצחון של פלקסיקו בורס - אידיוט עם קבלות שממש לאחרונה ירה לעצמו ברגל, בטעות, במועדון לילה בניו יורק. את בורס ישכחו, את טיירי לעולם לא.

שנה שהתחילה עם דייויד טיירי ונגמרה עם ברק אובאמה לא יכולה להיות רעה, למרות ברני מיידוף באמצע או ולדימיר פוטין מבחוץ.

3) אנשי השנה 2009

השבועון "טיים" בחר בברק אובאמה כאיש השנה שלו ל־2008. בחירה צפויה, הגיונית, מתבקשת - וגם חשובה, לנוכח רמת הציפיות הכמעט בלתי ניתנת להגשמה מהנשיא הבא. המתחרה "ניוזוויק" מצידו הלך צעד קדימה, וגיבש רשימה של האליטה הגלובלית: "50 האנשים שישפיעו על חיינו ב־2009". עשרה אמריקאים בולטים ברשימה (שאין בה, מי היה מאמין, אף לא ישראלי אחד). הראשון הוא ברק אובאמה; במקומות 13 ו־14 ביל והילרי קלינטון, שינהלו את מדיניות החוץ של ארה"ב לפחות בארבע השנים הקרובות (ניוזוויק, אגב, ממליץ לאובאמה למנות את ביל קלינטון לשליח מיוחד למזרח התיכון). במקום ה־15 מזכיר האוצר החדש - והאיש החשוב ביותר בממשל אובאמה, לפחות על פי סדר העדיפויות המסתמן - טים גייטנר.

את וורן באפט תמצאו במקום ה־19, ואת ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג במקום ה־36. הוא יצטרך לגשר על גירעון של ארבעה מיליארד דולר שנוצר בתקציב העיר כתוצאה מההתפתחויות הכלכליות, ביניהן כיווץ בסיס המס עקב קריסת וול סטריט. במקום ה־39: איל התקשורת רופרט מרדוק. 40: מייסד "אמאזון" ג'ף בזוס. במקום ה־50 והאחרון נמצא ג'ים רוג'רס, שם לא מוכר לרוב הישראלים. רוג'רס הוא המייסד והנשיא של חברת האנרגיה הממוחזרת "דיוק אנרג'י", תומך גדול ויעיל של אנרגיה חלופית וירוקה (למשל גיאותרמית או מבוססת רוח). הרשימה מורכבת ברובה ממנהלי העולם, אבל רוג'רס הוא עתיד העולם.

מעניין, במיוחד לישראלים, שאת המקומות 2־12 תופסים בעיקר מנהיגי מדינות. נשיא סין, הו ג'ינטאו, במקום השני. מנהיג צפון קוריאה, קים ז'ונג איל, ב־12. ביניהם דרים נשיא רוסיה פוטין, נשיא צרפת סרקוזי, קנצלרית גרמניה מרקל, ראש ממשלת בריטניה בראון, מלך סעודיה וידידנו האייתולה עלי חמנאי. במקום ה־43 הריאלי, במשבצת "מיעוטים מסוכנים לחיי אדם", נמצא חסן נסראללה. אחמדינג'אד, אסד, נתניהו, לבני וברק נעדרים מהרשימה. הייתכן שאף אחד מהם לא ישפיע על חיינו ב־2009? כך לפחות מעריך ניוזוויק.

4) קלינטון. הילרי קלינטון

הכל כבר נכתב על המינוי הזה. הכל נשאל על הסיבות, המניעים, היתרונות, החסרונות והמשמעויות. "מינוי מבריק", "מינוי בעל פוטנציאל נפיץ", "מה יהיו יחסי אובאמה־קלינטון?", "מה תפקידו האמיתי של ביל קלינטון?". קיצורו ומהותו של העניין די פשוטים: אובאמה ייאלץ להתרכז כמו קרן לייזר ממוקדת, חדה ובלתי מרפה בנושאים הכלכליים של אמריקה ושל העולם. לכן נוצר הצורך במינוי מזכיר מדינה בעל שיעור קומה, היכרות עם מורכבות יחסי החוץ והגיאו־אסטרטגיה של ארצות הברית, מוכרות בינלאומית, משקל סגולי אינטלקטואלי ופוליטי כאחד, ומעמד של כמעט ראש מדינה. זה הסיפור.

הממשל הנכנס ב־20 בינואר יכונה בארצות הברית "ממשל אובאמה־ביידן". כך מבחינה חוקתית, כך מבחינה פוליטית. בעולם זה הולך להיות "ממשל אובאמה־קלינטון" — ובישראל אולי כדאי להתרגל לדבר במונחי "ממשל קלינטון־אובאמה". לא להתבלבל: אובאמה הוא הנשיא, ומעורבותו בהתוויית מדיניות חוץ תהיה חשובה ומרכזית. אבל ניהול מדיניות החוץ ייעשה בידי הילרי קלינטון. זאת מציאות שהתקיימה לאחרונה בימי ממשל בוש האב, כשג'יימס בייקר היה מזכיר המדינה.

סוריה תחילה? מו"מ עם הפלסטינים? איראן בעדיפות ראשונה? לאן ילכו היחסים עם רוסיה? כל אחת מהשאלות מצדיקה כתבה נפרדת, ובכל מקרה מוקדם ושטחי מאוד להעריך. דבר אחר ברור: הילרי קלינטון היא הדבר האמיתי. אין קיצורי דרך, אין "ערוץ חשאי" לבית הלבן, אין שליחויות של דובי וייסגלס היישר לבית הלבן, אין טלפונים לנשיא כדי "להבהיר את עמדתנו" או לקבל בפעם ה־865 "מחויבות לביטחונה של ישראל". אין משחק תקיעת טריז בין הבית הלבן למחלקת המדינה. לטוב או לרע, עם או ללא משקעים, הילרי קלינטון היא הכתובת ואין בלתה. אם הראש הישראלי ימצא בכל זאת דרך עוקפת לבית הלבן, הוא ימצא שם את היועץ לביטחון לאומי ג'ים ג'ונס - זה שחושב שכוחות נאט"ו צריכים להתפרס בגדה המערבית, זה שהמציא השמצה איומה וחסרת פשר שלפיה ישראל לא פינתה אף אחד מ־120 המאחזים הבלתי חוקיים שלה. השאלה היא אם בירושלים של מרץ 2009 יבינו את זה, או שייכוו כבר בראשית הדרך.

5) בול. סופרבול

1 בפברואר 2009, איצטדיון ריימונד ג'יימס, טמפה, פלורידה. הסופרבול ה־43. הפלייאוף טרם החל, אבל כדי להקל על הקורא שיהיה טרוד בשאלות הבלותיות וחסרות משמעות אמיתית כמו נתניהו־לבני־ברק, נקבע כבר עכשיו - בסוף דצמבר - שלגמר יגיעו הניו יורק ג'איינטס והפיטסבורג סטילרס. גם התוצאה די ידועה, אבל כדי להימנע מעידוד הימורים בתקופה קשה מבחינה כלכלית, נשמור את המידע הזה לגיליון פברואר.

אגב פוטבול - ואגב פוליטיקה, ואגב דטרויט - הרשו לי לסיים בסיפור. מעשה שהיה כך היה: ג'רלד פורד, הנשיא ה־38 של אמריקה, היה שחקן פוטבול באוניברסיטת מישיגן. לימים, כשכבר ישב בבית הלבן, הוא סיפר בראיון שכשסיים את הקולג' הגיעו אליו הצעות לשחק באופן מקצועני בדטרויט ליונס או בגרין ביי פאקרס. "שערו בנפשכם", אמר הנשיא, "שהייתי בוחר לשחק בליונס ולא ללמוד משפטים בייל וללכת לקונגרס. היום כל אחד בעולם היה יודע מי זה ג'רי פורד".