שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הרומן הרומני שלי

    "המלך הלבן" של ג'רג' דרגומן הוא אחד מספרי ההתבגרות החריפים והאותנטיים שנראו כאן בזמן האחרון. למרות שהוא מאוד רומני, הוא יכול להזכיר לרבים מאיתנו את ההתבגרות שלהם

    ספרות רומנית היא לא דבר שאנחנו מוצאים באופן קבוע על המדפים שלנו. אנחנו מקבלים מדי פעם הבלחות, בעיקר על ידי הוצאת נמרוד, ההוצאה הכמעט יחידה שמתרגמת מרומנית. לקורא הישראלי, במובן מסוים, רומניה עדיין מאחורי מסך ברזל, מקסימום משגרת לתודעה כמה סטריאוטיפים ודימויים מהעבר (צ'ורבה, צ'אושסקו ופועלים עם בקבוקי בירה שחורה).

     

    כנראה שזה לא ישתנה בצורה גורפת אלא אם כן מישהו יכריז על שנת רומניה-ישראל כפי שעשו עם פולין. לפיכך, סביר להניח שרוב הקוראים יבחרו להתעלם מ"המלך הלבן" של ג'רג' דרגומן כשיונחו לפניהם אופציות יותר מוכרות ופחות חידתיות. אבל ה"מלך הלבן" הוא בהחלט לא ספר שכדאי להניח לו, ואם לא תניחו לו - הוא לא יניח לכם. מדובר באחד מספרי ההתבגרות החריפים והאותנטיים ביותר שיצאו כאן בשנים האחרונות.

     

    דרגומן מביא את סיפורו של ג'טה, ילד שעולמו מיטלטל ברגע אחד כשכוחות הביטחון החשאיים לוקחים את אביו ו"מעלימים" אותו לעבודות כפייה באזור הדנובה. הוא נותר לבד עם אימו בסביבה מלאת אימה, אלימות ואבסורדיות. הוא מנסה לאיטו להבין את המציאות המורכבת בה הוא חי דרך דמויות שמסתובבת באזור כמו מקוב, בחור מחוטט פנים שמצליח לגרום לציפורים שבכלובו לנגן כמו סימפוניה וילד מופרע בשם פרודן, שסוחף אותו ועוד מספר ילדים למלחמה בנערים חדשים שהגיעו לשכונה, באחד הסיפורים המצמררים, המדויקים ומעוררי האימה של העת האחרונה.

     

    דמות נוספת היא סבו, איש ממסד שהופרש לגמלאות עקב בגידת האב, שמפזר סביבו ארשת של איש צבא אבל בעצם הוא שתיין, בוגדן ובסוף דופק לעצמו כדור בראש.

     

    ראשל"צ של האייטיז

    ג'טה הוא דמות מלאת קסם. יש בו כנות יוצאת דופן שאפשר לכנות במידה מסוימת "כנות סאלינג'רית", שהיא סוג של כנות ספרותית שקשה לקשור לה כתרים מילוליים אבל מרגישים בה כשפוגשים אותה, וחווית החניכה שהוא עובר היא מצד אחד מאוד ייחודית לרומניה, אך מצד שני מאוד גלובלית: אותה אלימות שנמצאת כל הזמן מסביב בבחורים מוכי טסטוסטרון, באותו מאבק הישרדותי מתמיד - הוא משהו שבהחלט אופייני גם למי שהתבגר בישראל בערים מסוימות בגוש דן רבתי.

     

    דרגומן מתאר במדויק את האופן בו נוצרות חבורות, את הקודים ההישרדותיים, את נקודות התורפה ובעצם איך ילד תמים, אחרי שטלטלה משפחתית עוברת עליו, הולך ומתחספס, הולך ונהיה משהו אחר לגמרי, איך הוא מיטלטל בעולם אכזרי ללא דמות אב סמכותית ובכל זאת מוצא אובייקטים אנושיים ולא אנושיים להיאחז בהם.

     

    מתברר שבהרבה מובנים לגדול ברומניה הקומוניסטית של האייטיז (המחבר הוא יליד 1973) זה כמו לגדול במזרח ראשל"צ של האייטיז. לגדול עם כדורגל מסמורטט, רוגטקות ואבנים, רובה טוטו וכמה מגזיני פורנו שמתגלגלים במקרה. זה לזרוק בצלים, ביצים ושקיות מים מהמרפסת. ההבדל המהותי הוא המצב הכלכלי והאלימות הממסדית והפתיחות למערב.

     

    במציאות הדרגומנית יש מורה להתעמלות שמכה את תלמידיו עד עילפון וזה לגיטימי, יש פועלי דחפור עצלנים שמכריחים את החבורה לחפור עבורם תעלה ויש התפרעות המונית וונדליזם של חנות, לאחר שהתגלו בה פירות טרופיים נדירים כמו בננות.

     

    אין את מי להעריץ

    כמו כן, אין שום זרימה תרבותית מבחוץ, לפחות לא לתוך העולם של ג'טה. אמנם יש בית קולנוע שכונתי, שכמעט כל הזמן הגנרטור בו נכבה, אבל מגיעים לשם סרטים בודדים. אין גיבורי תרבות, אין זמרי פופ, אם אתה בקטע של הערצה - כדאי שתעריץ את השלטון. בעצם, חסר לך שלא.

     

    בכל זאת, חוויתיו של ג'טה אינן שליליות ברובן. לעיתים הוא נקלע למקומות מאוד סוריאליסטיים, כמו

    בסיפור שהוא מנסה להפעיל בובה היודעת לשחק שחמט, וכן בטיפוסים מלאי חמלה שמבעד לחספוס ולצלקות ולחוסר התוחלת שלהם, שומרים על צלם אנוש נדיר ומין הומור אפל וייחודי.

     

    הספר בנוי בצורה של סיפורים קצרים, אבל סיפור המקרו חוצה אותם. בדרך כלל, זו תצורה שקל מאוד ליפול בה, קל מאוד להחמיץ בה דברים, היא מכתיבה קצב מסוים ועלולה לבלבל ולהוליך את הקורא לדגשים לא ראויים. אבל יש משהו בתצורה הזו של דרגומן שהיא יושבת על היצירה כמו כפפה ליד והשלם כאן גדול בדיוק כמו סך חלקיו. אפשר לקחת סיפורים כמו "מלחמה", "שפע", "מטמון זהב" או "ונטיל" ולהוציא אותם מתוך הקונטקסט ועדיין הם יהיו יצירות גדולות שעומדות בפני עצמן.

     

    "המלך הלבן"/ ג'רג' דרגומן, הוצאת מודן, סדרה לספרות יפה, תרגום: אבי דקל, 255 עמ'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים