שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אופרה היא גן שעשועים גדול"

    האופרה "השועלה הערמומית הקטנה" החלה את דרכה כקומיקס בעיתון. לקראת הבכורה הישראלית שתיערך השבוע, שוחחנו עם במאי האופרה הבריטי הנודע, דיוויד פּאונטני, על הליברטו, העוסק באימפוטנציה וסטיות מיניות ועל הקו הדק בין טרגדיה לבידור

    בשנת 1920 רכש עורך העיתון היומי הצ'כי "Lidove Noviny" סדרה של 200 איורים מהצייר סטניסלב לולק. במקביל פנה העורך לכתב העיתון לענייני משפט, רודולף טסנוהלידק, שחטא גם בכתיבת רומנים, ספרי ילדים ושירה, וביקש ממנו לכתוב טקסטים שילוו את התמונות שיתפרסמו בעיתון. מתוך מכלול יצירותיו הספרותיות של טסנוהלידק, היחידה ששרד את שיני הזמן היתה "השועלה הערמומית הקטנה", שמודפסת מחדש בקביעות גם כיום.

     

    זמן קצר לאחר שהחלה סדרת הקומיקס היומית להתפרסם בעיתון הנפוץ בצ'כיה, משך הסיפור על השועלה את עיני המשרתת בביתו של לאוש יאנאצ'ק, מגדולי המלחינים הצ'כים במחצית הראשונה של המאה העשרים. המשרתת, שידעה עד כמה מחבב אדונה את הטבע ובעלי החיים, הפצירה בו שמדובר בנושא הראוי לאופרה נפלאה, עד שנתרצה.

     

    בפברואר 1922, אחרי שסיים את כתיבת הליברטו ואת הלחנת האופרה, עלתה זו בבכורה עולמית בפראג. 87 שנים במדויק לאחר הפרמיירה החגיגית ההיא, תעלה האופרה של יאנאצ'ק לראשונה על הבמה בישראל, בהפקה רבת משתתפים שביים הבמאי והמפיק הבריטי הנודע, דיוויד פּאונטני.


    דיוויד פאונטני.  קולאז' תמונות עם קאטים קולנועיים (צילום: יח"צ)

     

    "'השועלה הערמומית הקטנה' היא האופרה המושלמת ביותר, שנכתבה על ידי מלחין האופרה המשמעותי ביותר של המאה ה-20", אומר פאונטני בראיון ל-ynet. "זו אולי נשמעת הצהרה מוגזמת אבל אני מאמין ללא היסוס שהיא נכונה". פאונטני רואה ביצירתו זו של יאנאצ'ק הישג אולטימטיבי, שנובע מייאושו של המלחין מחיי הרגש. "זו יצירה עמוקה, שנכתבה על ידי אדם בא בימים ומתוסכל", הוא אומר ומוסיף, "אני אוהב את ההומור הרב שבה ואת היכולת שלה לחבק את המוות בשמחה. זהו ללא ספק אחד השיעורים הגדולים שאמנות יכולה להעניק לאנושות".

     

    פאונטני אוהב גם את המנעד הרחב של הרגשות שמקופלים בתוך היצירה. "היא מצליחה להיות במקביל עמוקה ומבדרת מאוד ולומר משהו במסגרת אופראית מקורית להפליא", הוא אומר. "יאנאצ'ק משתמש בכל הטכניקות שעומדות לרשות מופע אופראי בדרך וירטואוזית ומצליח לגעת בעומק בזמן קצר מאוד בנושאים מורכבים כמו המוות. יאנאצ'ק האמין בחיים ובמוות שמתקיימים במקביל, אולי בשל כך הגישה שלו למוות היתה מאוד לא סנטימנטלית.

     

    אימפוטנציה ופטישיזם

    "האופרה הזו, שהתחילה כסדרה מאוירת יומית בעיתון, שימרה מצד אחד את האנרגיה והחיוניות הסלפסטיקית של סרט מצויר, ובו בעת, היא נוגעת בנושאים מאוד רציניים כמו המקום שלנו בטבע, הזדקנות וכישלונן של האנרגיות המיניות בגיל מתקדם. עם זאת, יאנאצ'ק לא המציא את השילוב בין חדוות החיים לטרגדיה, שייקספיר עשה את זה קודם".

     

    אתה מדבר על 'לחבק את המוות בשמחה' וטוען שזה שיעור גדול שהאמנות יכולה ללמד את האנושות. תפקידה של האמנות בעיניך הוא להפוך את הכאב לנסבל?

     

    "אמנות נותנת ייצוג לכל האספקטים של החיים באמצעות הדמיון. אם המוות מפחיד אותך, אמנות לא תהפוך אותו לנחמד אבל היא לבטח תעזור לך להבין אותו, לראות אותו בקונטקסט רחב יותר, אולי לא לייחס לו חשיבות כל כך גדולה. אני חושב שזה מה שיאנאצ'ק מנסה לומר".

     

    גם מיניות היא נושא מרכזי באופרה.

     

    "בהחלט. בטבע, האינסטינקט החייתי להתרבות מבטיח יחס שמח ופשוט למין. אצל בני האדם, בעיקר אלו ממוצא יהודי או נוצרי, אין שום דבר פשוט בכל הנוגע למין. יאנאצ'ק עצמו היה כלוא בנישואין לא מאושרים, ולכן הרעיף את תסכוליו על דמויות הגברים האומללים באופרה הזו. יש כאן כומר רדוף על ידי יחסים חצי פדופילים עם עלמה צעירה, מורה אימפוטנט שעורג לצוענייה בלתי ניתנת להשגה ויערן שמאוהב ברובה שלו יותר מאשר באשתו".

     

    פאונטני מייחס לכתיבתו של יאנאצ'ק תכונות קולנועיות ומגדיר אותו כמודרניסט בשפתו האמנותית. "יצירותיו זורמות לא לפי עלילה נרטיבית ברורה", הוא אומר, "הן בונות נרטיב מקולאז' ניגודי של תמונות ורעיונות עם קאטים קולנועיים שמתחלפים במהירות. יש לו סגנון חסר מנוחה ומקוטע, שהוא מעין מראה אינסטינקטיבית למנטאליות של המאה ה-20. יאנאצ'ק לא חושב באופן לינארי. זו למעשה עבודת טלאים, שבה הסצנות אינן מונחות זו ליד זו".

     

    האם זה הליברטו שמעלה בך את הדימויים הבימתיים או המוזיקה?

     

    "זה השילוב בין השניים. עברו הרבה שנים מאז שהיצירה הזו נולדה, אבל אם אני חושב לאחור, ברור שהרעיון מאחורי היצירה היה חשוב יותר מהמוזיקה והטקסט. אני מדבר על הניסיון לתפוס את הניגוד שבין העולם התחום, המוגבל והמודחק שבו חיים בני האדם בתוך היצירה הזו ומולו את העולם החופשי של הטבע שמקיף אותם. הדימוי הבימתי נולד מהמחשבה על עולם אנושי שדחוס בתוך קופסא קטנה שנמצאת, כך מסתבר, מתחת לנוף אינסופי".

     

    אופרה על-זמנית

    אופרה, כידוע, היא צומת של אמנויות. מה שמרגש את פאונטני במיוחד בה היא הקומבינציה העשירה שמתרקמת בין אלמנטים ויזואליים, מוזיקליים וספרותיים. לדבריו, זהו מאזן שקשה להגיע אליו ובאופרה הזו, הוא מאמין, נמצאה הנקודה המאזנת, אבל לא רק. "מה שגרם להפקה הזו לשרוד לאורך זמן קשורה בעל זמניותה של האופרה עצמה, שאינה מדברת על אג'נדות אקטואליות, שסופן להיעלם בזמן. אבל מעבר לכך אני חושב שהצלחנו לתפוס את האלמנט המיסטי של היצירה ששומר על רעננות", הוא אומר.

     

    אתה חוזר ומדבר על יצירה מודרניסטית, למרות שזה לכאורה ההיפוך המוחלט של מוזיקה קלאסית

     

    "כשהתחלתי את הקריירה שלי, לפני כמעט 40 שנה, יאנאצ'ק נחשב ליוצר אקסצנטרי מאוד ומודרני באופן מבעית. היצירות שלו נתפסו כבלתי ניתנות לביצוע. במהלך השנים הוא הפך לקלאסיקה והיום יהיה מטופש לכנות אותו כיוצר שוליים מבחינה של בחירות רפרטואריות. ככה זה. אנחנו משליכים יצירות שלא מעניינות אותנו, למרות שהן נחשבו בזמנן לפופולריות, ומתמקדים ביצירות אחרות, שהן יותר רלבנטיות לגבינו".

     

    אחרי ארבעה עשורים של עבודה באופרה, על כל השינויים שהתחוללו בשפה האופראית, ובתפיסות הבמה והבימוי של האופרה, לאן פנינו מועדות?

     

    "השיח בין השפה הויזואלית, הספרותית והמוזיקלית, שמשתנה באופן תמידי ולעולם אינו שומר על צורתו, נחשב עדיין כנושא מעורר מחלקת עבור אנשים מסוימים. נכון שאנחנו רואים התרחבות אדירה בחופש של הצד הוויזואלי ברבע המאה האחרונה, אבל יש לא מעט אנשים שמפחדים מזה. הם רואים בזה הפרה של היושרה האמנותית של היצירה האופראית. אחרים, מאידך, מברכים על כך וחושבים שהחופש הזה מבטא נאמנה את עולם הדמיון העשיר שהמוזיקה מעוררת.

     

    "זה מעניין, כיוון שמוזיקה היא הרי שפה מופשטת, שאינה טומנת בתוכה משמעות אחת מדויקת מעבר למוזיקה עצמה, כך שלכאורה אי אפשר להיות דוגמטיים בנוגע לדימויים או לפעולות שמלוות קטע מוזיקלי כזה או אחר.

    אני חושב שהאופרה תישאר תמיד שדה פורה לפרשנויות אבסטרקטיות או מוּבְנוֹת. יש אין ספור דרכים לספר סיפור במדיה הזו, שמשלבת בתוכה כל כך הרבה תחומים. זה גן שעשועים גדול".

     

    על עיצוב הבמה של "השועלה הערמומית הקטנה", עבדה בשיתוף עם פאונטני מעצבת התפאורות האגדית מריה ביורנסון, שהלכה לעולמה בשנת 2002. ביורנסון, שעיצבה, בין היתר, את התפאורה להפקה המקורית של "פנטום האופרה", היתה שותפה לחזון הוויזואלי בהפקות רבות שביים פאונטני וחברה קרובה שלו. "סימן לכך ששיתוף פעולה בין במאי למעצב תפאורה אינו עובד, הוא כשאתה מקבל בדיוק את מה שביקשת", אומר פאונטני. "כל העניין הוא לומר בקול מה שאתה חושב שאתה רוצה, ובמערכת יחסים טובה עם מעצב, מה שקורה בדרך כלל זה שהוא מעביר את הרעיונות שלך דרך המסננת הפרטית שלו. התוצאה היא משהו שבכלל לא העלית על דעתך שאתה מעוניין בו, עד שקיבלת אותו. אם מעצב נותן לך בדיוק את מה שרצית, עדיף שתעצב בעצמך".

     

    זו הפעם הראשונה ש"השועלה הערמומית הקטנה" תציג בישראל. למה הקהל הישראלי צריך לצפות?

     

    "מדוע בעצם צריך לצפות למשהו? אני חושב שהיצירה הזו כל כך טבעית, קומוניקטיבית וספונטנית, שאני משער שכדאי שיצפו לערב מהנה בתיאטרון".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פאונטני. "לצפות לערב מהנה בתיאטרון"
    לאתר ההטבות
    מומלצים