5 הערות אוויליות על המצב

1) הניצחון בעזה הוא הכנה לניצחון באיראן

למען הסר ספק לגבי מניעי, אקדים ואומר שלמיטב שיפוטי הפוליטי והמדיני, "עופרת יצוקה" היה מבצע צודק, נכון, מוסרי ובעיתו. מבחינה צבאית בסיסית, הוא אכן השיג את המטרה המוצהרת של הנחתת מהלומה והלם על החמאס. אחרי לבנון 2006 אפשר כמעט להבין את הנסיבות המקילות; הציבור מתעב את הפוליטיקאים, לא מאמין למשטרה, שונא את התקשורת, בז לביורוקרטיה, ובכל נושא ועניין מקדים את טרונייתו במשפט "במדינה מתוקנת זה לא קורה". צה"ל היה מעל כל זה. כולנו מלאי מורשת קרב על ה"בזבוז" והטיפשות, ועל האידיוט שלא ברור מי עשה אותו מג"ד. אבל זה הומור פנימי: בסופו של דבר צה"ל זה אתה ואני, צה"ל זה פוליסת ביטוח החיים הקיבוצית של אומה מלאת פחדים וחוסר ביטחון. כלומר, עד לבנון 2006 - אז נסדקה האמונה גם באותו צה"ל. עזה 2009 החזירה את הפוליסה לתוקף. יש על מי לסמוך. אבל באיזה מבחן זה באמת עמד?

בתוך גלי ההתלהמות, הרמבואיזם, הלאומנות, הצווחנות והנקמנות נשכחה עובדה פשוטה: מדובר בחמאס. לא בחיזבאללה, לא בצבא הסורי ולא באיראן. "אחרי ההצלחה בעזה", אמר שר הביטחון ברק, "נותרו אתגרים דומים כמו חיזבאללה, סוריה ואיראן". דומים? במה הם דומים? בהיקף? בדומיננטיות הישראלית המוחלטת? אנחנו יכולים לבצע נגד תוכנית הגרעין האיראנית את מה שעשינו בסג'עייה?

בואו נהיה הגונים וישרים, לפחות עם עצמנו. יובנטוס מובילה 0:8 על מכבי שעריים. המגרש חוקי בממדיו, לכל קבוצה 11 שחקנים, כדור אחד במשחק, 90 דקות להתמודדות. ניצחון זה ניצחון, אבל יש את עניין הסימטריה או הא־סימטריה. ואז הקומץ של יובנטוס דורש להמשיך כדי לתת להם עשרה גולים, "שלא ישכחו ואולי יתמוטטו". החמאס בבסיסו הוא כנופיות רוצחים, טרוריסטים שפלים ומתועבים, בעלי רמת מוסר מהנמוכות שאפשר כלל למדוד. אז מבחינה צבאית, כשאף־15 מטיל פצצת טון מונחית לייזר ומוכוונת בקואורדינטות לווייניות על "חוליית מרגמות" זה עושה את העבודה - אבל בבקשה, אל תתפעלו כאילו היתה פה חשיבה צבאית מקורית, תחבולנית, מבריקה ומכרעת. כשחיל האוויר מודיע ארבע או חמש פעמים שהושמדו "מאות מנהרות", הקורא ודאי שואל את עצמו אם מדובר ביורו־טאנל או בלינקולן־טאנל בניו יורק. ובכלל, נשאלת השאלה מדוע לפני שלוש־ארבע שנים לא העניקה מדינת ישראל לחמאס את הזיכיון לכריית מנהרות הרכבת התחתית של תל אביב.

אם הניצחון כל כך מדהים, מדוע לא לצרף מודל להרכבה של אף־16 או מרכבה סימן 4 לחבילות נייר טואלט, כמו שעשו בילדותי עם המיראז' והסופר־פרלון מיד אחרי מלחמת ששת הימים? אולי בובה מתנפחת של הרמטכ"ל אשכנזי לקראת החגים?

התיאום הבין־זרועי במקרה של איראן אינו בין חטיבת שריון למסוקי אפאצ'י ומל"ט, אלא בין ראש ממשלת ישראל (ואולי גם חיל האוויר) לבין הפנטגון. תיאום כזה עוד לא קיים. עוצמת האש ויכולת התנועה במקרה האיראני הן מדיניות ואסטרטגיות במהותן. כל המבצע בעזה היה שרשרת פעולות טקטיות בתוך מרחב אופרטיבי ללא מטרה אסטרטגית אמיתית, שכן מיטוט החמאס באמצעות כיבוש בלתי נמנע של הרצועה כלל לא היה יעד ממשי. טוב שהפציצו טקטית, וטוב שנחסכה האיוולת של כיבוש "אסטרטגי" של הרצועה. מיתוס הוא סיפור המלמד על מספריו; אל תגזימו.

2) הפצצנו את הפלסטינים בלי פרופורציה

זאת אחת הטענות החוזרות ונשנות בעוצמה רבה בביקורת הבינלאומית נגד ישראל, וזה הבל הבלים. ייתכן שהיה אפשר להשתמש בפחות עוצמה אווירית או טונאז' פצצות וחומר נפץ, אבל חוסר פרופורציונליות לא היה פה. לפי ההיגיון הזה, ההפצצות של הבריטים והאמריקאים על דרזדן ב־1945 - שהרגו הרבה יותר אזרחים גרמנים מאשר הבליץ על לונדון ב־1940 או כל פעולה גרמנית נגד ארה"ב - היו בלתי פרופורציונליות. ובוודאי שהמיתוס הזה יקבל חיזוק אם נבחן את הפצצת הירושימה ונגאסקי בנשק אטומי באוגוסט 1945.

"פרופורציונליות" במלחמה היא תפיסה קתולית, חלק מהמחשבה המדינית הקתולית לגבי כללי התנהגות לפני ותוך כדי מלחמה: Jus ad bellum, המלחמה הצודקת, והתפיסה המלווה Jus in bello, כללי הצדק וההתנהגות במהלך המלחמה. מעט לפני התפיסה הזאת, דווקא העיקרון התנ"כי של "עין תחת עין" לא נועד להבטיח שהקורבן יספוג בכל מקרה את אותו נזק שהסב, אלא - מתוך עיקרון המידתיות - לוודא שהעונש לא יעלה על הנזק שגרם. אלא שהעולם אימץ דווקא

 את העיקרון הפילוסופי הקתולי, שלפיו התגובה צריכה להיות "בפרופורציה למידת הרשע והסכנה שמציג האויב או האירוע שעליו מגיבים".

מאחר שמטרתו המוצהרת של החמאס היא השמדת ישראל, ולכל הפחות סירוב לקבלה ולהכיר בה, ומאחר שהאמצעים שבהם הוא משתמש אינם דיונים אקדמיים או טלוויזיוניים אלא מתאבדים באוטובוסים ורקטות לעבר ריכוזי אוכלוסייה (ומתוך ריכוזי אוכלוסייה), הרי שתגובת ישראל היתה בתוך גבולות הפרופורציונליות. הבעיה של ישראל היא שכאשר נוסחו העקרונות הנ"ל, לא היתה טלוויזיה שמשדרת 24 שעות רצופות. שערו בנפשכם את סי.אן.אן משדרת ישיר במשך שבוע את הפצצת דרזדן תוך תצלומי תקריב של גני ילדים, כנסיות, בתי חולים. לחלופין, לו התקשורת הבינלאומית היתה משדרת תמונות מהירושימה ב־6 אוגוסט 1945, ספק רב אם גם נגסאקי היתה מופצצת כעבור שלושה ימים.

3) כל העולם נגדנו

אין עוד מדינה בעולם עם אובססיה חולנית לגבי מה שחושבים עליה כמו ישראל. גם נפציץ את עזה ונחזיר אותה לתקופת האבן, וגם 6.7 מיליארד אנשים יבינו אותנו, משום שנטועה עמוק בתודעתם ההתנהגות הפלסטינית הנלוזה והמטופשת מאז חברון 1929. "הסברה", אנחנו הציונים קוראים לזה, וחוזרים אחורה לבאזל 1897, כשהרצל אמר "...ונסביר לאומות העולם את צדקת עניינינו". ההסברה נכשלה! איפה ההסברה? איזה מסבירים שלחו בלי אנגלית שוטפת? למה לא מראים ילדים בשדרות/ בקו 18/ בדולפינריום/ בקריית שמונה?

שוב, רבותי, קצת פרופורציה. העולם לא נגדנו. בסין ובהודו יחד חיים 2.5 מיליארד אנשים, אבל בישראל יש ועדות חקירה וביקורת ציבורית על "איך הפקרנו את התקשרות הבלגית", ואיך זה ששרת האוצר של נורווגיה השתתפה בהפגנה אנטי־ישראלית (שאצלנו ממהרים לעטוף מחדש ולהגדיר כ"אנטישמית"). בבלגיה ובנורווגיה יחד יש 15 מיליון איש. גם אם נוסיף את הצבועים הנוראים בבריטניה ובצרפת נגיע רק ל־135 מיליון. 2.5 מיליארד בסין ובהודו, פלוס 305 מיליון אמריקאים, 140 מיליון רוסים ו־127 מיליון יפנים. כל אלה לא "נגדנו", בטח לא באופן אוטומטי או בוטה. 

אנחנו מובילים במחצית, לא? אז מדוע האירופו־צנטריות הזאת? מדוע הישראלי חייב לדעת מה חושבת "אירופה הקלאסית", זאת של טיולי בוא־ניסע משנות ה־70? הרי אירופה - מדינה מדינה, אימפריה אימפריה - סובלת ממה ששלמה בן עמי (אמנם אוהד ריאל מדריד, אבל גדול שרי החוץ של ישראל) כינה "הנגאובר קולוניאלי". רגשות האשמה, הבושה והחרטה על ניצול וביזת הקולוניות - יחד עם הגדרה מחדש של מהות, עקרונות וערכי היחסים הבינלאומיים מאז מלחמת העולם השנייה ושקיעתה וחורבנה של אירופה - הם שמעצבים את התודעה האירופית. תמכנו בכם, אומרים האירופים, בגלל השואה ובגלל הצדק שבהקמת מדינת ישראל. גם אחרי 1967 נתנו לזה סיכוי. אבל אתם הפכתם לכובש קולוניאלי, ואת זה לא נסבול. תוסיפו לזה 10־12 אחוז מוסלמים בבירמינגהאם, מארסיי, המבורג, רומא ואמסטרדם, והאירופים פשוט מבועתים. צריך להתחשב בעמדתם - צרפת ובריטניה יושבות קבע במועצת הביטחון של האו"ם - אבל לא צריך ועדות חקירה, ובטח שלא צריך להתנצל כל יום וכל היום.

מה שכן, יש דבר אחר שמוטב לנו בישראל לשים אליו לב ולהקדיש לו מחשבה. יש בעולם עייפות של ממש מהעיסוק במזרח התיכון, ומיכולתה ומכישרונה של ישראל להשתחל לסדר היום התקשורתי גם כשאינה מוזמנת או רצויה. יושב הולנדי ברוטרדם, איטלקי במילאנו, קנדי בטורונטו, ארגנטיני בבואנוס איירס, אוסטרלי במלבורן או אמריקאי בקליבלנד, ומתבונן בטלוויזיה. הוא רואה ישראלים מפציצים בעזה בתגובה לירי רקטות על שדרות, בתגובה לסיכול ממוקד בחאן יונס, בתגובה לפיגוע התאבדות בנתניה, בתגובה לג'נין. יושב אותו אדם ולא באמת יודע אם זאת התלקחות חדשה - או שכמו בנשיונל ג'יאוגרפיק, זה אותו סרט שבו האריה אורב לאנטילופה ומזנק ברגע הנכון. מבחינת הצופה זה כבר לא משנה.

היהודים והערבים לקחו סכסוך על נושאים של המאה ה־19, כמו מדינת לאום ושליטה טריטוריאלית וזכויות מדיניות, הרחק אל תוך המאה ה־20 - ועכשיו, עם אותו סכסוך על אותם נושאים ואחרי שמונה "תהליכי שלום", הם פלשו אל המאה ה־21. נמאס. אנחנו צודקים, והפלסטינים שוטים בסדר גדול היסטורי. זה לא משנה את העובדה הפשוטה שעייפו מאיתנו. וכשמישהו מתעייף ממך, הוא חסר סקרנות וסבלנות למקורות, לרקע, להקשר. תעיף את זה מהטלוויזיה שלי וממסך המחשב. ובאופן טבעי, עיקר הזעם תמיד - אבל תמיד - יופנה לחזק או לזה הנתפס כחזק. אלה החיים.

4) אובאמה ונתניהו במסלול התנגשות בלתי נמנע

מיתוס חביב, שעל פניו נראה סביר ולא בלתי הגיוני. מעין תרחיש בלתי נמנע שבשמאל כמעט שמחים להתרחשותו, בקדימה מנסים לוודא שכולם יבינו שזה העתיד, ופקידים ופרשנים אמריקאים מזהירים ממנו. מה במציאות? אין סיבה שזה יקרה, והתנאים והאינטרסים מצביעים דווקא על היתכנות ההפך הגמור.

אובאמה ומזכירת המדינה קלינטון רוצים להצליח. הם זקוקים להצלחה. אמריקה והעולם מייחלים להצלחתם. נתניהו, אם ייבחר, זקוק להצלחה. בעוד שאובאמה יכול להצליח ללא ישראל או נתניהו, האחרון יודע שקדנציה שלמה יכולה לקום או ליפול על יחסים רעועים וחיכוכים תכופים עם הממשל. קלינטון מכירה היטב את ישראל ואת המזרח התיכון; נתניהו מכיר היטב את אמריקה ואת וושינגטון. לשני הצדדים עניין מובנה ומובהק בהצלחה הדדית. לא בלי חילוקי דעות, ואולי יהיה עימות על מדיניות מסוימת, אבל שיתוף הפעולה הוא כורח ומטרה משותפת.

המנדט של אובאמה עצום: רוב ענק באלקטורים, רוב של 9.5 מיליון בקולות, שליטה גדולה בשני בתי הקונגרס, תקשורת אוהדת, עולם מעריץ, אמריקה עם עיניים מזוגגות, טקס השבעה שגדולי הציניקנים ראו בו אירוע כמעט דתי של התחדשות האומה האמריקאית.

כל זה נגמר לפני עשרה ימים. מה שנותר זה רמת ציפיות בלתי מציאותית ליישום. אובאמה נדרש לטפל במיתון כלכלי בקנה מידה של אחת למאה שנים, בהתמוטטות מבנים, מוסדות ותהליכים פיננסיים, בקריסת שוק המשכנתאות, בחורבן תעשיית הרכב של דטרויט, בגירעון ענק שהשאיר ג'ורג' בוש, בשחיקה משמעותית של המודל הכלכלי האמריקאי בעיני האמריקאים והעולם. יש לו גם עולם לא יציב, ומדיניות חוץ (שונה משל בוש) לעצב. רוסיה, סין, יחסים עם האיחוד האירופי, יציאה מעיראק, התמודדות עם איראן. את עזה הוא לא שמח לקבל לחיקו ביום הראשון, אבל לפחות זה חסך לו זמן.

אובאמה, כאמור, יתאים את יעדיו לסיכויי ההצלחה, ולכן יבקש התקדמות איטית, מדורגת ויציבה בסכסוך הישראלי־פלסטיני. את זה יכול נתניהו - דווקא נתניהו - לתת לו יותר טוב מאחרים. אובאמה ישאף לשנות את הדימוי האנטי־אמריקאי בעולם הערבי, דימוי שבבסיסו היה יותר אנטי־בוש מאנטי־אמריקה. לישראל יש אינטרס עליון לסייע לו; העוצמה שישראל מקבלת כתוצאה מיחסיה המיוחדים עם ארה"ב היא לפני הכל נגזרת של יראת הכבוד שיש בעולם כלפי מנהיגות ארה"ב, ויכולתה להקרין את כוחה ויכולותיה המדיניים, פוליטיים, טכנולוגיים, צבאיים, תרבותיים וכלכליים. את זה שחק בוש בשמונה השנים האחרונות.

לכן יעדיהם של אובאמה ונתניהו מתלכדים במרחב ועל ציר הזמן. ההצלחה לא מובטחת ופוטנציאל אי ההסכמה קיים, אבל ההנחה שלפנינו התנגשות רכבות בלתי נמנעת ובהילוך איטי - מופרכת לחלוטין.

5) אלון פנקס טעה בהימור שלו לסופרבול 43

מיתוס הוא מילה יוונית שפירושה אמונה מקובלת, סיפור שמסביר רעיון תרבותי או אידיאולוגיה ומשרת אותם. עד כאן המילון, ומכאן לענייננו.

בחודש שעבר, לפני שהתחילו משחקי הפלייאוף, הימרתי כאן שלסופרבול שיתקיים בפברואר בטמפה יגיעו הניו יורק ג'איינטס והפיטסבורג סטילרס. רק שתדעו: למרות שחלק מכם סגרו איתי חשבון כי טעיתי לגבי הג'איינטס, בלאס וגאס הייתי מרוויח הרבה כסף בזכות ההימור על פיטסבורג. גם 50 אחוז זה טוב. חשוב מכך, לפני שאתם לועגים לכאבי - לא באמת טעיתי. אנחנו פשוט לא דיברנו באותה מערכת מונחים.

אני הערכתי שהג'איינטס יגיעו למשחק נגד פילדלפיה עם קוורטרבק, כפי שמקובל זה עשרות שנים ב־NFL. האמנתי שגם ביום בינוני, איליי מאנינג מספיק טוב לנצח את פילדלפיה. וזה בסדר, כי למרות הסופרבול ההירואי של שנה שעברה, מאנינג הוא בסך הכל קוורטרבק בינוני־פלוס. לא יותר. מה שלא הבאתי בחשבון זה שאיליי מאנינג בכלל לא יגיע לאיצטדיון. אולי הוא נשאר בבית לראות את יונית לוי מראיינת את אבי בניהו, אולי אכל עמבה מקולקלת. דבר אחד בטוח: איליי מאנינג לא הגיע לג'איינטס סטדיום באיסט ראתרפורד. הגיע מתחזה. תוסיפו לזה עייפות חומר של קבוצה שאיבדה הרבה כוכבים לפציעות - ובדיעבד ההפסד לא ממש הפתיע. לכן לא באמת טעיתי. זה סתם מיתוס.

כל האמור לעיל לא צריך לשנות או להקהות את יופי ההישג של האריזונה קרדינלס, אלה שעל הקסדה שלהם יש איור של ציפור עצבנית המזכירה את אריק הניג. קבוצה איומה ולוזרית קבועה במשך עשורים, קבוצה שרק לפני 61 שנה, בעודה משחקת בשיקגו, זכתה באליפות. אפילו בסרט "ג'רי מגווייר" הקרדינלס לא באמת זוכים במשהו. מה יפה בזה? שזה באמת יכול לקרות רק בליגת ה־NFL. בהוקי קרח זה לא יכול לקרות, באן.בי.איי לעולם לא. גם באנגליה, איטליה וספרד לא באמת יכול להיות שקבוצה משום מקום תגיע למרחק נגיעה מהאליפות. מדי כמה שנים בבייסבול, פעם ב־20 שנה בליגה הגרמנית (הופנהיים) - אבל אם מתבוננים על מבנה ושיטת ניהול ה־NFL, מבינים שרק שם זה אפשרי.

ליגת הפוטבול יוצרת תמריץ שלילי להיווצרות שושלות או אימפריות כמו הלייקרס, הינקיז, מנצ'סטר יונייטד, מילאן, ברצלונה או ריאל מדריד. מדי עשור או שניים מצליחה קבוצה - הדאלאס קאובויז, סן פרנסיסקו פורטי־ניינרס או הפיטסבורג סטילרס - להישאר בטווח הסופרבול לתקופה של שנתיים־שלוש, ואז שוקעת לארבע־חמש שנים. תקראו לי סוציאליסט, אבל אני קורא לזה יופי.