לא נגמר לו הסוס

משה גבעתי מצייר מאז שנות העשרים המוקדמות לחייו. בשבוע האחרון נפתחה תערוכת יחיד של ציוריו, "ציורים מאוחרים", בבית האמנים בתל אביב (אוצרת חנה קופלר). גבעתי החל את דרכו האמנותית בראשית שנות ה-60 ב"תצפי"ת" - תערוכה שאיגדה קבוצה של אמנים צעירים.

התערוכה התקיימה, למורת רוחו של מנהל המוזיאון דאז ד"ר חיים גמזו, בביתן הלנה רובינשטיין. הקבוצה נולדה מתוך מחאה כנגד מנהל המוזיאון והקו האמנותי שהנהיג. מאז ועד היום משמשות האמנות והמחאה בערבוביה בעבודותיו של גבעתי.

גבעתי, שילוב של אמנות ומחאה (כל הצילומים בחסות בית האמנים)

גמזו לא הגיע לפתיחת התערוכה המדוברת. גבעתי מספר כי אף אסר על הדלקת האור בחלל במשך כל ימי התערוכה. בסופו של דבר הניבה הכפפה שנזרקה לפתחו של המוזיאון תערוכה נוספת של "צעירים", הפעם בחסות הממסד. כשהניסיון של גמזו לאצור את התערוכה עלה על שרטון, הוזעק רפי לביא לעזרה. כך החלו היחסים המתוחים בין גבעתי ללביא, יחסים שיימשכו שנים ארוכות. גבעתי מסכם את התקופה בדרכו הנון קונפורמיסטית: "רפי, יותר משהוא היה אמן פלסטי, היה אמן של הפוליטיקה. הוא היה היורש של הקיסר זריצקי".

התחנה הבאה הייתה "קבוצת 10+". "אני לא הייתי מהמקימים של 10+, אני הייתי מהפלוס", אומר גבעתי בניסיון לסכם את תפקידו בהרכב. "בשלב מאוד מוקדם הבנתי שזו לא קבוצה במובן האמנותי, אלא חבורה של אינטרסנטים". גבעתי נטל חלק במספר תערוכות שהפיקה הקבוצה, ביניהן תערוכת הטקסטיל שהתקיימה בחנות "משכית" ברחוב בן יהודה בתל אביב, בחסות רות דיין.

גבעתי מספר שאת העבודות שצוירו על בדים תרם למתפרה של קיבוץ משמר העמק בו התגורר באותה עת, שם תפרו מן היצירות שמלות לנשות הקיבוץ. התערוכה האחרונה של הקבוצה בה נטל גבעתי חלק הייתה "ונוס", שהתקיימה בגלריה גורדון. על אף שגבעתי לא הוזמן להציג בה, הוא הגיע למקום בעת הקמת התערוכה והציב את עבודתו, בניגוד מוחלט לדעתו של האוצר - לביא.

עבודה נוספת מתוך "ציורים מאוחרים"

בהמשך הדרך היה מעורב גם בפרויקט "המחצבה", יחד עם יצחק דנציגר ויואב בראל. הפרויקט הוליד סדרה גדולה של עבודות שהוצגו בגלריה "מבט" התל אביבית, אך מבצע השיקום של מחצבות מפעל "נשר" נשאר בגדר ניסיון תיאורטי, שהשאיר את גבעתי עם מפח נפש גדול ולא מעט חובות.

הצעיר הכובש

בכל זאת, הביקורת שיבחה; הצעיר שהגיע מקיבוץ משמר העמק כבש את כותבי הטורים בעיתונות היומית, שזיהו בציוריו "ריכוז צורני, ניב אישי ותרבות ציורית". גבעתי, שמעיד על עצמו כי לא למד מעולם בשום מוסד פורמאלי, אומר: "עליתי כמה פעמים ל'אורנים' לציורי רישום אצל מרסל ינקו, אבל חוץ מזה לא למדתי. אני אוטודידקט".

הוא היה רשום ללימודים במכון "אבני" וגם ללימודים בפריז, אבל רק על הנייר. בכל אופן, את מרבית זמנו הקדיש לעבודה מעשית בלתי פוסקת בחלל הסטודיו, שהיה לרוב גם חלל מגוריו: בקיבוץ, בתל אביב, ואחר כך גם בניו יורק.

גבעתי שהה בניו יורק כמעט עשר שנים (עד 1982), במהלכם הספיק להתגורר במלון צ'לסי המיתולוגי, להקים סדנת הדפס משגשגת, לנדוד משם ל"קראון הייטס" החרדית ולהצטרף לחצרו של הרבי מלובביץ'. השהות הממושכת בני יורק קטעה את הקריירה המתגבשת בישראל.

כששב לארץ, לאחר שתיקה ממושכת, עוד היה חרדי. מאז הספיק לנטוש את הדת ולהתמקם מחדש באזורים שונים בתל אביב. כיום הוא גר ויוצר, כמעט ברציפות, בדירתו בשדרות בן ציון. ב-2006 נערכה לו תערוכה רטרוספקטיבית גדולה במוזיאון תל אביב, שסיכמה ארבעה עשורים של פעילות אמנותית אינטנסיבית (אוצרת חנה קופלר).

על התערוכה האחרונה הוא ממעט לדבר. הוא מציין בחיוך כי קרא לתערוכה "ציורים מאוחרים" ולא "ציורים אחרונים", "כדי שלא יתפרש כאלו הפסקתי לצייר". את התערוכה מרכיבים 10 בדים ענקיים שנוצרו במהלך 2008, ועבודה נוספת שנוצרה ב - 2009.

ילדות קפואה על סוס

על כל אחד מהבדים מופיע דימוי מרומז של סוס שנתון במעין דהרה קפואה. דמותו של הסוס משרשרת אחורה אל ילדותו המוקדמת של גבעתי. גבעתי נולד אמנם בארץ, אך אמו התאלמנה מאביו עוד טרם לידתו. בגלל הקשיים הרבים שזימנו החיים בארץ ישראל לנשים בודדות ומטופלות בילדים, העבירה האם את גבעתי הצעיר לאימה שהתגוררה ב"חוטין", פולין.

הסוסים הפכו לדיירים של קבע בעבודותיו

בגיל חמש הוחזר גבעתי לארץ. כיוון שלא דיבר עברית, הפך הציור לאמצעי התקשורת המרכזי שלו עם סביבתו. הסוסים היו בין המוטיבים הדומיננטיים אותם צייר שוב ושוב. חנה קופלר מציינת כי הסוסים הפכו לדיירים של קבע בעבודותיו של גבעתי גם בעת שהותו הארוכה בניו יורק.

את ההשראה לסוסים, שהופיעו כבר בעבודות שיצר ב-1976, שאב גבעתי מן המחזה "אקווס", שהועלה

באותה עת בברודווי. המחזה עוסק בפסיכיאטר בבית חולים קטן בדרום אנגליה, הנדרש לטפל בנער שביצע פשע מזעזע בחוות הסוסים בה נהג לעבוד. במהלך התקף פסיכוטי ניקר הנער את עיניהם של חמשת הסוסים בחווה. התהליך הטיפולי חשף מאורעות שונים בחיי הנער, כמו המפגש עם הנערה ג'יל מייסון באורווה.

על אף שיצירתו של גבעתי מתנערת מכל היבט נראטיבי, קשה שלא לזהות את תפקיד המפתח שמוטל על הסוס, בציוריו כמו במחזה; הסוס כסימן רב משמעי, כמדובב של שתיקות אפלות, או כסיפור שמסתיר מאחוריו סיפור גדול יותר - מפלח את הבדים בצבעוניות עזה.

סוסיו של גבעתי משתוללים על בדי הציור כמו מפלצות מיתולוגיות. האדומים, הכחולים והירוקים מייצרים אפקט מטלטל הניתן לקריאה כניסיון לתאר מצב נפשי. בסופו של דבר מתפרקים גושי הצבע הגדולים לכלל דימוי גולמי מופשט. בתוך הצבע המתפשט והצורות הבלתי מזוהות, מוזמן כל אחד מהצופים לשקוע בעומק הבד ולמצוא בו את הסוס האישי שלו.

משה גבעתי, "ציורים מאוחרים", בית האמנים, תל אביב. אוצרת: חנה קופלר