הולך להארכה

אמרו שהוא גמור, עייף, מבוגר. אמרו שזקנתו מביישת את נעוריו, שמה שנשאר ממנו זה בעיקר הפה הגדול, ושטוב היה עושה לו פרש כבר לפני שנתיים. אמרו שחלפה תקופה, שדווייט האוורד ואנדרו ביינום כבר עשו את חילופי המשמרות. אמרו שהוא פצוע מדי, שמן מדי, שבע מדי ובעיקר זקן מדי. מאז ומתמיד אמרו הרבה דברים על שאקיל אוניל, שהחודש חוגג 37 שנות חיים - משהו כמו 73 שנות כדורסלן - אבל מה שחשוב זה מה שהוא אומר בעצמו. "אני חושב שאני יכול לתת לפיניקס ארבע שנים נוספות", הוא סח לאחרונה אחרי עוד משחק מפלצתי שכלל 35 נקודות על הראש של מילווקי, רובן בדאנקים מהדהדים.

כשאומרים שמייקל ג'ורדן הוא שחקן הכדורסל הכי גדול אי פעם, זאת לא קביעה מוטעית - אבל אולי גם לא הכי מדויקת. מבחינה מקצועית ג'ורדן הוא נומרו אונו, וכל מי שיזרוק שם אחר במקומו יזכה לגיחוכים קולקטיביים. אבל מבחינת החבילה השלמה - שכוללת גם אלמנטים כמו אישיות, פיקנטריה, ריספקט מהקולגות, עניין בתקשורת וכדומה - שאקיל אוניל הוא מספר אחת. אם ג'ורדן שותה במרומים את נקטר האלים, אז אוניל דופק שוטים ומריץ דאחקות עם ארוס וזאוס. שאק, כבר בשלב מוקדם מאוד בקריירה, פשוט מיתג את עצמו כהרבה יותר משחקן כדורסל שנותן כל ערב 25 נקודות ו־12 ריבאונדים.

בראש ובראשונה, אוניל הוא בדרן. אנטרטיינר סטייל פרנק סינטרה אם תשאלו אותו, רק בממדים, צבעים ומשקל טיפה שונים. הוא זמר, רקדן, שחקן קולנוע, סטנדאפיסט. מעבר לזה הוא גם פילוסוף, מייסד טרנדים - ומי יודע, לדבריו אולי אפילו שריף עתידי. "אני חושב שאני יכול להביא לשינוי בתחום הזה", הוא אמר על העיסוק האפשרי שלו בשירות החוק. רק שפתאום לא כל כך ברור שהוא סיים עם עיסוקו הנוכחי. אז מה אם הוא מפרנס אותו כבר 18 עונות.

נקודות בצבע

בתום כמה שנים שבהן דיברו עליו בתור "הדבר הגדול הבא", אוניל הפציע באן.בי.איי בתחילת העשור הקודם ושינה סדרי עולם. הוא אמנם לא הגיע לליגה כשברזומה שלו קריירת קולג'ים זוהרת ומוצלחת כמו של ג'ורדן, בירד או מג'יק, רק שאף אחד לא שם לב לזה כשהוא השמיד סל אחרי סל עם הטבעות עוצמתיות שהפכו לסימן היכר ולאימת אנשי התחזוקה בליגה. נכון שמסיבות כאלה ואחרות לקח לו שבע שנים להגיע לארץ המובטחת - טבעת אליפות - אבל כולם ידעו שזה עניין של זמן עד שהשחקן הכי דומיננטי בליגה ייקח בסופו של דבר את מה שמגיע לו.

"...אז שר האוצר אומר לו מה כמה"

הזמן הזה אכן הגיע. יחד עם פיל ג'קסון על הקווים, ועוד אחד, יעקב בראיינט שמו, שאק זכה בשלוש אליפויות במדי הלייקרס. בסופה של התקופה כבר לא היה בסטייפלס סנטר מקום להכיל את האגו של שני הסופרסטארים, שהיריבות ביניהם פירנסה כותבים רבים במשך השנים. אוניל הוגלה למיאמי היט, שעל האוהדים שלה אמר בזמנו ש"הם לא אוהבים אותי בגלל היכולת שלי, הם אוהבים אותי בגלל שאני סקסי". ב־2006 הוא העניק להם אליפות ראשונה, ורביעית לעצמו.

מעבר ליכולת שלו על המגרש - וכאן בעצם טמון הערך המוסף שהופך אותו לאישיות הכי בולטת באן.בי.איי - שאק הביא רוח חדשה לחדר ההלבשה. אחרי שנים של קורקטיות פוליטית מצידם של חייכנים אוטומטיים דוגמת ג'ורדן (שספרים שלמים נכתבו על התהום בין הפרסונה שהציג לעולם לבין מי שהוא באמת), מג'יק ג'ונסון ושאר בני התמותה, הגיע ענק בגובה 2.16 ובמשקל 150 קילו שלא עושה חשבון לאף אחד. האיש תמיד אומר מה שהוא חושב, בצורה הכי כנה ובדרך כלל גם הכי מצחיקה. רק שאקיל אוניל יכול לקחת דיון מורכב על ההתמסחרות של השחקנים והמשחק, ולמוסס אותו באמירה כמו "נמאס לי לשמוע כל הזמן כסף, כסף, כסף. אני רק רוצה לשחק את המשחק, לשתות פפסי ולנעול ריבוק"; רק הוא יכול לקחת נושא רציני כמו העליבות המתמשכת שלו על קו העונשין, ולהפוך את זה לאישיו מבדר במילים כמו "אם הייתי קולע 80 אחוז מהקו, בטח הייתי שחצן ולא צנוע כמו שאני. לכל דבר יש סיבה". 

אוניל, בניגוד להרבה מאוד אנשים בעסק הזה שנקרא כדורסל, באמת לוקח הכל בקלות. וברגע שהוא יחליט לתלות את הנעליים העצומות שלו, טוב תעשה מערכת יחסי הציבור של האן.בי.איי אם פשוט תנשק לו את הרגליים. כי שאק לבדו - הוא ולא אחר - הפך את האן.בי.איי לליגה חמה ומעניינת גם בלי ג'ורדן בסביבה, וליבה בעצמו כמה מהסוגיות היותר עסיסיות שזכורות בה בעשור האחרון. למשל המלחמה עם סקרמנטו קינגס (או כפי שהוא מכנה אותם, הקווינס) בתחילת שנות ה־2000, או האייטם הלוהט יותר בדמות הזוגיות המבעבעת עם בראיינט, שזכתה לעדנה פתאומית אחרי האולסטאר בחודש שעבר. עד כדי כך שאוניל טען כי כל היריבות ההיא לא היתה אלא תרגיל ביחסי ציבור.

באופן מאוד לא אופייני לכנות של אוניל, זה נשמע כמו ניסיון לטאטא משהו או סתם להתנחמד. הרי מערכת היחסים בין השניים היתה אחת הטעונות שידעו קולגות באיזשהי קבוצת ספורט. ובשעה שהנהלת הלייקרס או בראיינט (לפרקי זמן קצרים בהחלט) ניסו לשמור על פאסון בעניין, אוניל מעולם לא שיתף איתם פעולה. בספר שכתב פיל ג'קסון בתום עונת 4־2003, שבה הפסידו הלייקרס בגמר 1:4 לדטרויט פיסטונס, הוא טען שכמעט לא עבר שבוע בלי שקיבל צלצול השכמה מאיש יחסי הציבור של המועדון, שבישר לו על עוד ציטוט מקומם של אחד משני הסופרסטארים - רוב הזמן שאק - שהצית מחדש את שדה הקוצים הצהוב־סגול.

בראיינט עצמו, אגב, היה קריזיונר לא פחות. הוא תמיד הרגיש שאוניל מקבל שלא בצדק את רוב הזרקורים בהוליווד, בזמן שהוא נחשב רק לרובין של באטמן, לסנשו פאנשה של דון קישוט, לסייד־שואו בוב של קראסטי הליצן. זה הצטבר לכדי פקעת עלבונות, לא מעט בגלל פניני החוכמה ששאק דאג לפזר פה ושם על עצמו ועל יכולתו, ובו בזמן לגמד את התרומה של בראיינט ("הוא צריך ללמוד לשחק קבוצתי. זאת הקבוצה שלי ומותר לי להביע את דעתי. אם הוא לא אוהב את זה הוא יכול לבקש טרייד"). בראיינט הרגיש שבמערכת היחסים הזאת, שאק יוצא הגבר והוא הביץ'.

האמירה שפרמה סופית את הקרע העמוק בין השניים נשמעה כשבראיינט קנה טבעת בשווי ארבעה מיליון דולר לאשתו ונסה, אחרי שהתפוצצה פרשת האונס שהיה או לא היה בקולורדו. "זה לא אני שקונה אהבה", התנסח אוניל ברגישות, "זה הוא". אחר כך הפכו היחסים ביניהם לחסרי תקנה. בסוף העונה היה ברור שרק אחד מהם יישאר לג'אמפ־בול של העונה הבאה, ובסופו של דבר העדיף הבעלים ג'רי באס את הגארד הצעיר על פני הסנטר הכבד, ששיאו כבר מאחוריו. או שככה היה נדמה.

כעוף החול הנורא גדול

אוניל כאמור הגיע למיאמי, ופגש שם את הסופרסטאר בהתהוות דוויין ווייד. זה גרם לו לאמץ גישה חדשה: "סוף סוף מצאתי מישהו שדומה לי", הוא אמר, ולא היסס לתקוע לאקס באותה הזדמנות. "התלמיד האחרון שלי היה בצד שונה לגמרי של הירח. ווייד נמצא בצד שלי, שנינו מאותה פלנטה".

בדרכו הייחודית הסביר שאק את הנכונות שלו לפנות את הבמה לווייד: "את ההבדלים בין הגארדים ששיחקו איתי עד עכשיו מוצאים בטרילוגיית 'הסנדק'. בן אחד הוא פרדו (הוא דיבר פה על פני הארדוואי), שמעולם לא היה כשיר לקבל ממני את ההנהגה. השני הוא סאני (בראיינט), שהיה מוכן לעשות הכל כדי להיות האיש המרכזי. השלישי הוא מייקל (ווייד), ומי שראה את 'הסנדק' יודע שמייקל הוא זה שקיבל את ההנהגה, כך שאין לי שום בעיה למסור אותה לדוויין". כמו שכולם הבינו בדיעבד, המהלך הזה הוכיח את עצמו. אוניל היה סגנו של ווייד בעונה הגדולה של מיאמי ב־6־2005, שהסתיימה במהפך ענק שהוביל ווייד מול דאלאס בגמר הפלייאוף.

למרות האליפות ההיא, צריך להודות שהשנה וחצי האחרונות במיאמי - פלוס חצי העונה שעברה בפיניקס - לא נתנו לשאק יותר מדי סיבות להיות מבסוט. הוא אמנם המשיך לבדר ולהצחיק, אבל עבר לא מעט תלאות. אחרי שטואטא הקונפטי מהפרקט באולם של מיאמי החלה הדעיכה הבלתי נמנעת: הוא נפצע יותר מדי, לא שיחק יותר מדי, ואם כבר שיחק היה כבד, איטי, ורחוק מהדומיננטיות שהפגין בעבר.

אנשים התנבאו לגבי נפילה ארוכה וכואבת, בעיקר אחרי העונה האחרונה, שבה גם המעבר לפיניקס לא הוליד תוצאות חיוביות במיוחד. כצפוי, אוניל התקשה להסתגל לשיטת המשחק המהירה של מייק דאנטוני. ה"ביג קקטוס" - הכינוי שהעניק לעצמו כשעבר למדבר של אריזונה - סיים עונה מאכזבת במיוחד עם שיאים שליליים מבחינת ממוצעים, הדחה בסיבוב הראשון של הפלייאוף, והיעדרות ממשחק האולסטאר לראשונה בקריירה. אחרי כל זה, הגרף היה אמור להמשיך העונה רק בכיוון אחד: למטה. אבל לא. אוניל טען שהוא פשוט הגיע לפיניקס עם פציעה מציקה באזור המותן, שהחלימה לחלוטין בעזרת הצוות הרפואי של הקבוצה. "נלי (מאמן הכושר של הסאנס) הוא לא מאלה שזורקים עליך קרח וחושבים שככה יפתרו את העניין", ביאר שאק. "הוא הסביר לי איפה הבעיה, ובנה לי תוכנית שהחזירה אותי לכושר מעולה".

עם בריאות מחודשת התחיל אוניל לחזור לעצמו, והשתפר ככל שהעונה התקדמה. גם העובדה שמייק דאנטוני הסתלק עם שיטתו לניו יורק הקלה עליו. בדצמבר האחרון החליט המאמן טרי פורטר (שבינתיים הוחלף בעוזרו אלווין ג'נטרי) לשים את הכדור בידיים של הענק המזדקן. "אני מרגיש טוב, בכושר הכי טוב בחיי. פשוט תביאו את זה אלי", הגיב הענק, והחבר'ה אכן הביאו.

בדיוק כמו פניקס, שאקיל אוניל קם ועלה מן העפר: הוא קפץ משמונה זריקות בערב לסביבות ה־15־20, והמספרים נסקו בהתאם. פתאום הוא נצפה כותש את מילווקי עם 35 נקודות, מספר שלא ראה בטור הנקודות מאז עונת האליפות האחרונה. פתאום הוא מסתובב על הבייס־ליין בזריזות שלא הפגין מאז ימי הלייקרס העליזים בתחילת המילניום. פתאום הוא אותו סנטר אגרסיבי ששולח מסר לפיסטונס עם ניסיון התנקשות בגארד רודני סטאקי שניסה לעבור אותו בדרך לליי־אפ. הנה הוא חוסם בכוח את קארון באטלר מוושינגטון (ולא שוכח לנשק לו את הקרחת כמחוות פיוס). הנה הוא מנער את טים דאנקן מעליו ומפיל אותו לרצפה פעמיים באותו משחק. והנה הוא מעניק לעצמו כינוי חדש - "שאקוביץ'" - אחרי שקלע 12 מ־12 מהקו בשני משחקים רצופים ("בגלל שאם מסתכלים ברחבי הליגה, כל מי שבשם המשפחה שלו יש סיומת 'ביץ'' הוא קלע מצוין").

החותמת הרשמית לרנסאנס האונילי ניתנה ממש לאחרונה, כשנבחר מחדש לאולסטאר בפעם ה־15 בקריירה (הכי הרבה אחרי קארים עבדול ג'באר). באולסטאר הוא התאחד עם שתי הצלעות האחרות במשולש שהיה אחראי להתקפה בימי הלייקרס: פיל ג'קסון בעמדת מאמן המערב, וקובי בראיינט, שלראשונה שיתף פעולה עם האיש שעליו אמר להנהלת הלייקרס "זה הוא או אני" רק לפני ארבע שנים.

האולסטאר ה־58 בתולדות האן.בי.איי בהחלט היווה סגירת מעגל - שאם לא היה מתפרק מלכתחילה בגלל משחקי אגו, היה מביא לכל העוסקים בדבר "שש־שבע אליפויות", לדברי אוניל. האיש הגדול נתן שואו ענק, בידר את הקהל, רקד את ריקוד הרובוט בהצגת השחקנים עם זקן ומסכה לבנה. הוא הספיק לקלוע 17 נקודות ב־10 דקות, וגם מסר בין הרגליים של דווייט האוורד וקיבל אסיסט בחזרה מכריס פול בדרך לדאנק כאילו היה בן 20 - מה שעזר לו להיבחר ל־MVP של האירוע יחד עם בראיינט. השניים קיבלו במשותף את הפרס, הניפו אותו יחד (לא לפני ששאק ניסה לחטוף אותו לעצמו וגרר שאגות צחוק מהנוכחים), והעניקו סוף הוליוודי ליריבות מרה בין שניים מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק.

ברגע האמת ברק

אז מה הלאה? העונה, כך מתברר, אוניל עדיין בונה על אליפות חמישית אישית. אולי זה בהמשך להבטחתו מתחילת הדרך עם הסאנס, ש"השמש עוד תזרח בפיניקס". כשנשאל אחרי הבחירות אם כתומך אובאמה מושבע הוא מתכנן להיפגש עם הנשיא החדש, הוא אמר "יהיה לי את הצ'אנס שלי לפגוש אותו, והדרך הכי טובה להגיע לזה היא להמשיך לנצח".

אם להיות ריאליים, הסיכויים שהסאנס יזכו השנה באליפות הם לא בדיוק גבוהים. למעשה, ספק גדול אם הקבוצה בכלל תגיע לפלייאוף. יש מספיק קבוצות טובות יותר מפיניקס, שלמרות התחייה של אוניל תיאלץ בקרוב לבנות את הפרנצ'ייז שלה מחדש. שאק אולי יהיה שם בעונה הבאה - עניין של 20 מיליון דולר בסך הכל - אבל קשה לראות אותו ממשיך מעבר לכך, עם כל הכבוד לרצון שלו להבטיח את מקומו בהיסטוריה כסנטר הגדול ביותר בכל הזמנים.

מה שכן, בכלל לא ברור ממה הוא כל כך מודאג; מקומו כשחקן הכדורסל הכי מרתק בהיסטוריה כבר מובטח מזמן. ובינינו, גם זה לא תואר שאפשר להמעיט בחשיבותו.