מזל טוב אלברט! זוכר אותנו?
אנחנו אלה שביקשנו ממך להיות נשיא המדינה, היום ספק אם הפקידה בלשכת ראש הממשלה הייתה מזהה את שמך
פרופ' איינשטיין היקר,
איחולים לבביים לרגל יום הולדתך ה - 130 שחל היום - עד מאה ועשרים. תשמח ודאי לדעת שיום הולדתך נקבע כיום המדע בישראל, יום בו חוגגים את קיומה של אותה ישות מסתורית, שהעיסוק בה שמור לטיפוסים ממושקפים, המתגוררים במעבדות בהן משבטים קופים תלת-ראשיים בניסיון ליצור חור שחור שיבלע את העולם, או איזה עיסוק דומה.
מאז שסירבת להצעה לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל, אחרי חיים ויצמן שהישגיו בכימיה קנו לנו את הצהרת בלפור, גלש המדע לפינות נידחות יותר ויותר של תרבות ההמונים בישראל.
צרכן התקשורת הממוצע ייתקל בתוכן מדעי במקרה של זכייה בפרס נובל או אם הוא נופל על לונדון וקירשנבאום או רינו צרור ביום טוב. ההדרה הזו של המדע על הישגיו ולבטיו מהתרבות הפופולארית משונה ומזיקה במיוחד, כשחושבים על התפקיד שהמדע והטכנולוגיה ממלאים ביכולתנו להמשיך לנהל מדינה מערבית בשכונה טעונת הטיפוח שלנו.
זה מזכיר לי את האיגרת ששיגרת לנשיא רוזוולט ב-1939, שהובילה לפרויקט מנהטן ולפיתוח פצצת האטום. בישראל 2009 סביר שהמכתב לא היה מגיע לידי ראש הממשלה, כי פקידת הלשכה לא הייתה מזהה את השם על המעטפה.
"מי אשם?" אתה שואל? כמו ברוב המקרים, כל המעורבים בעניין חולקים באשמה. מצד אחד הרבה עיתונאים ועורכים, שרכשו את השכלתם האקדמית בפקולטות למדעי החברה והרוח, מייחסים למדע איכויות של הברחת קהל. הם טועים, כמובן. סקרי קהל באירופה ובארה"ב מגלים שרוב מוחץ מקהל הקוראים והצופים מתעניין בידיעות מדעיות. כל מה שקשור לבריאות ורפואה מככב כמובן בראש אבל גם נושאים אחרים מעניינים את הציבור, אם רק יודעים להפוך אותם מאוסף מונחים לטיניים חסרי פשר למסר בעל משמעות לעולמו של הקורא או הצופה.
כאן נכנס הצד השני של המטבע: בהכללה גסה הקהילה המדעית בארץ לא מבצעת את התיווך הזה, שיסייע לכתב להפוך את התוצר המדעי לבעל משמעות גם מחוץ לקהילת המומחים שיצרה אותו.
למה? כל מדען וסיבותיו. חלק מהמדענים חושבים שלתווך מדע לקהל הרחב זה מיותר, בלתי אפשרי או לא חשוב. חלק חושבים שזה חשוב, אבל שאין להם כשרון לזה. חלק חושבים שזה חשוב, ויש להם כשרון לעניין, אבל אין להם זמן, כי הקידום עוד שנתיים והזמן דוחק. וחלק חושבים שזה חשוב, והם היו שמחים להתראיין, לו רק היו נותנים להם לדבר 50 דקות במקום שתיים, בעוד חודשיים, כשיסיימו את בקשת המענק לאיחוד האירופאי, ואם יעבירו להם את התוצר להגהה כדי ששום אי דיוק לא יעורר עליהם את לעגו של עמיתם מקצה המסדרון, עמו לא החליפו מילה מאז המצאת האימייל. עד שהתקשורת תחליף את נורמות העבודה שלה בנורמות העבודה של האקדמיה, הם ינחרו בבוז מול המסך ויאשימו את הציבור על טמטומו ואדישותו, את העיתונאים על בורותם ועצלותם ואת מערכת החינוך, מתוך הרגל.
מדען שלא חשש להשתטות, אלברט איינשטיין (צילום: גטי אימאג'בנק)
גם אם נקבל את ההנחה שהציבור מטומטם, העיתונאים בורים ועצלים ומערכת החינוך, מתוקף תפקידה ההיסטורי, אשמה - אז מה? האם הקהל, העיתונאים או המורים יוחלפו בקרוב בחבורת אנשים אחרת, אינטליגנטית, רחבת אופקים ומתעניינת יותר? לא סביר. אם כן, מה הטעם לשבת על הספסל ולהצהיר על הצטרפות למשחק רק במידה וכלליו ישונו, שחקניו יוחלפו ורצפת מגרשו תתוקן?
הרי אף אחד מן הדברים האלה לא עומד לקרות, ולאף אחד גם לא אכפת אם לא נצטרף למשחק. מאות עורכים מאוכזבים לא יצבאו על דלתות האקדמיה בדרישה למגזין מדע דו שבועי בהנחייתו של פרופ' אהרון צ'חנובר (רעיון לא רע, אגב). אם לא נלמד את כללי המשחק של התקשורת וננצל אותה במיטב יכולתנו כדי להעביר את המסרים החשובים לנו, המסרים הללו פשוט לא יהיו שם.
אלברט היקר, ברכת יום ההולדת הזו הפכה להטפה, אני מצטערת. מה גם שכל הנימוקים הללו מתבזבזים עליך לגמרי – כמי שאחד הדימויים המוכרים ביותר שלו היא תמונה בה הוא חורץ לשון, לא נראה שאתה חושש לשלומה של תדמיתך הציבורית אם תופיע בתקשורת באופן בלתי הולם.
אתה בטח יודע שבטרייד-אוף בין פשטות לדיוק התקשורת תעדיף תמיד את הפשטות, בין המיידיות והיסודיות היא תבחר במיידיות, ובין הקביעה המוחלטת לספק, התקשורת תרצה תמיד תשובה מוחלטת, בניגוד גמור לדיוק, היסודיות והטלת הספק שמקדש המחקר המדעי. פעם אמרת ש"יש לשאוף לפשט דברים ככל האפשר, אבל לא מעבר לכך" - הגיע הזמן שנתחיל לנסות.
ד"ר אילת ברעם-צברי היא מרצה במחלקה להוראת הטכנולוגיה והמדעים בטכניון. כנס על מקומו של המדע בתקשורת הישראלית יתקיים ביום שני בטכניון
לפנייה לכתב/ת 
