לברך על העסקה
עסקת שבויים לא נועדה להיות שעתנו היפה ביותר או ריטואל של גאווה לאומית. היא נועדה להבטיח את המשך קיומה של הלכידות החברתית סביב המחיר האישי שכל מתגייס ומשפחתו מוכנים לעמוד בו
אם יחזור גלעד שליט הביתה, אומרים מתנגדי העסקה, תיפגע תדמיתנו ותפחת הרתעתנו, מחבלים משוחררים רבים יחרשו רע ויאיימו עלינו, העולם יראה בנו רכי-לבב ומובסים, ובפעם הבאה, כשחלילה ייחטף חייל לשבי, תג המחיר יהיה גבוה יותר. מכל מקום אך צודק הוא שמחבלים ירצו עונש כי הפילו בנו קורבנות. אלה הטענות, וקל לסכמן מפני שהן ידועות יפה ואין בהן כל חדש – אלא שהטוענים אינם אומרים מה יקרה אם לא ישוחרר גלעד שליט.
ההתבוננות פנימה, אל תוך ליבה הערכי של החברה הישראלית, תמיד קשה יותר מהתמודדות עם שיקולים של עלות-תועלת, בה ביקשו רוב המתנגדים לעסקה לבחון אותה. קשה, אבל דווקא עכשיו לגמרי מחוייבת המציאות.
יש מחיר ודאי כמעט לאי קיומה של העסקה, והוא מותו של גלעד שליט. כשהמתנגדים לעסקה שוטחים את טענותיהם בגנותה, בעיניהם גלעד שליט הוא תמיד "חייל אחד" וכך קל יותר לומר כי מחירה בלתי נסבל ולא הגיוני. עוד אומרים, כי במלחמה כמו במלחמה, יש קורבנות. ופדיון שבויים הוא מצווה חשובה ביותר, אבל לא בכל מחיר.
אלא שגלעד שליט אינו "חייל אחד" ולא "מקרה פרטי". הוא סמל. הוא הפך לסמל לא בשל מסע יח"צני שמפריע לניהול תבוני של עסקת שבויים, אלא מפני שגורלו הוא מראה ברורה ומלוטשת היטב לגורלם האפשרי של כל המתגייסים אחריו, של כל ההורים ששלחו את בניהם להתגייס אחריו, עכשיו ובימים הבאים. וכשאלה מתבוננים בהיסטוריה של עסקאות השבויים הקודמות, בצדק אינם יכולים לקבל טיעונים של יחסי עלות-תועלת דווקא בפעם הזאת.
כדי לנסות ולשחרר את רגב וגולדווסר ז"ל, אחיהם לנשק ועימם רוב הציבור הישראלי היו מוכנים לשלם את מחירה של מלחמה. רוצחים שוחררו תמורת ארונות מתים, וכשמבקשים לקבל את החיים בחזרה בעודם חיים, המחיר מעולם לא היה "פרופורציונלי" ומעולם לא נאמד באמת ב"מה יהיה אם המשוחררים הללו יקומו עלינו להרגנו", שכן אפילו מחירה הגבוה של עסקת שבויים לא היה איום קיומי, למרות שמתנגדי עסקאות תמיד ניסו להציגו ככזה.
האיום הקיומי האמיתי היה ועודנו בתוכנו. בידיעה שאם לא ישוחרר גלעד שליט, ממשלה בישראל מעלה באחריותה לחייו ובאחריותה לחייהם של כל הבאים אחריו.
אפילו גדולי הפטריוטים שבין המתגייסים, אלה שעודם יודעים למלמל "אין ברירה" ואולי אפילו " טוב למות בעד ארצנו", יצטרכו לשאול את עצמם בכנות אם הם יכולים להיענות לפקודותיה של ממשלה שמועלת כך בחיי אדם, בעוד הם, המתגייסים, בהחלט נכונים למסור את חייהם למען חבריהם.
זהו "המחיר" של ההתנגדות לעסקה, והתנהגותן של ממשלות ישראל בעסקאות השבויים הקודמות מעידה כי הן ידעו שמחיר ציבורי שכזה הוא בלתי נסבל יותר מכל איום מרומז או מוחשי בהגברת פעולות טרור, באובדן כבודם של החזקים, במשחקי תדמיות רגעיים.
עסקת שבויים לא נועדה להיות שעתנו היפה ביותר או ריטואל של גאווה לאומית. היא נועדה להבטיח את המשך קיומה של הלכידות החברתית סביב המחיר האישי שכל מתגייס ומשפחתו מוכנים לעמוד בו, כולל החיים עצמם.
בלי הלכידות הזאת אי אפשר לנצח אפילו במלחמות צודקות ואי אפשר להגן על מה שמתפרש בציבוריות הישראלית כראוי להגנה בכל מחיר. היום, גלעד שליט הוא סמלה של התביעה הזאת ללכידות. אם היא עדיין קיימת, היא חזקה מכל תוספת-איום של משוחררי החמאס. אם לא, אבוי לגלעד. אבוי לכולנו.
