ההימור של "הראיס הסמרטוטר"

בעצם, לפלסטינים מעולם לא היתה ברירה. מדינות ערב השתמשו בהם בתור הפיון המרכזי במשחק השח נגד ישראל, כתירוץ ההיסטורי לסיכסוך. הם גם ידעו להעניש אותם, כשצריך. כשהפלסטינים נעשו "עצמאיים מדי", לדעת המנהיגים הערביים.
יש משהו עצוב בכך שהעם המתקדם ביותר בעולם הערבי, המראה נטיות בולטות לדמוקרטיה ומודרניות, שבוי בידיהם של עריצים המושלים בחסות קשרי דם והטלת אימה. הקשר בין הרשות הפלסטינית לבין העולם הערבי מזכיר לעיתים קשר בין כלב למאלף. תתנהג יפה, תקבל עצם. תתרוצץ ותפגין עצמאות – תמצא את עצמך בלי אוכל.
הפלסטינים מודעים היטב לכך שהסכסוך בינם לבין ישראל הוא הדלק והמניע הראשוני לסכסוך הישראלי-ערבי. הם גם מודעים לכך שכ-ו-ל-ם עושים בכך שימוש, אבל אם יקבלו את מה שהם רוצים – הפלסטינים יושלכו הצידה. כך עשה חוסיין המנוח כשחתם הסכם עם ישראל (ולעזאזל הפלסטינים). כך כמעט ועשה אסד – או שיעשה בנו בשאר.
ערפאת נותר בעיני השליטים הערביים "הראיס הסמרטוטר". הוא מחויב "להתייעץ" עם מובארק (מאהבה כמובן, רק מאהבה) ולספוג בהכנעה את הצעקות מסעודיה, לפיהן גם לה יש נחלה בירושלים. מנהיג חזק באמת היה אומר לסעודים לקחת את הטענות שלהם על ירושלים ולדחוף אותן. ערפאת תלוי עד כאב בפטרו-דולרים של ריאד, ובכוח המדיני של פאהד בעולם הערבי.
ויש עוד צד לקשר הזה. מחנות הפליטים הפלסטינים, שפזורים במדינות הערביות המקיפות את ישראל: סוריה, לבנון וירדן. בנוסף להם, יש מאות אלפי פועלים פלסטינים במצרים, מדינות המפרץ והמגרב. ערפאת הוא מנהיג הרבה יותר מאשר הפלסטינים ברשות שלו. הוא אחראי לגורלו של עם שלם, וכך גם הוא רואה את שליחותו ההיסטורית. הוא לא יכול לשכוח את הפליטים. הוא לא יכול לוותר על בירתו ירושלים. והוא לא יכול לעשות דבר שיסכן את הקשר עם מדינות ערב.
ההימור של הראיס מתבסס על הנחה פשוטה: אם אקבל מברק מדינה פלסטינית – אקבל גם סיוע אמריקני ואירופי מאסיבי הרבה יותר. ואז התלות הכלכלית בעולם הערבי תלך ותקטן. אבל התלות המדינית? זו כבר שאלה אחרת, שתלויה הרבה מאוד בסוג הקשרים שיהיו בין המדינה הפלסטינית – לשכנתה, ישראל. קשרים טובים ושלום חם יכולים לשנות את התמונה במזרח התיכון.