משולש מלכותי

פרינס, מוזיקאי קטן, משוגע, ססגוני וגאוני שכמותו, הוציא השבוע אלבום חדש. בעצם לא מדובר באלבום אחד. כרגיל אצל המוזיקאי הבלתי שגרתי, פרינס הוציא בעת ובעונה אחת שלישיית אלבומים: אלבום ראשון עם צליל רוקי יותר בשם "Lotus Flow3er". האלבום השני הוא "Minneapolis Sound", בו פרינס משחזר את הצליל הישן שלו בעזרת סינתסייזרים ומכונות תופים בסגנון שנות ה-80. האלבום השלישי נקרא "Elixer" והוא בעצם אלבום של בת הטיפוחים החדשה והצעירה שלו, בריה ולנטה (Bria Valente). למרות שהמדובר בשלושה אלבומים נפרדים, הם ארוזים במעטפת מסחרית אחת ומלווים במסע יחצנות מתוקשר היטב.

בינינו, המיינסטרים של תעשיית המוזיקה מזמן לא באמת מחכה לאלבום חדש של פרינס. כבר יותר מעשר שנים מאז היה לו להיט גדול באמת, למרות שהוא מוציא אלבומים כמעט כל שנה, כך שקהל היעד של אלבומיו הוא גוף המעריצים הגדול והקבוע שלו, שמתבגר יחד איתו עוד מראשית שנות השמונים. פרינס ממשיך להוציא מוזיקה בעיקר בשביל הקהל הזה, לשמור על הצליל שכל כך מאפיין אותו ובאופן כללי למעט בשינויים.

פרינס. קטן, משוגע, גאוני וססגוני (מתוך האתר הרשמי)

כרגע הם נמכרים באופן בלעדי דרך אתר אינטרנט חדש ומושקע ביותר שהקים (lotusflow3r.com) ובעוד כמה שבועות יופצו בעולם גם פיזית. לא רבים יודעים זאת, אבל פרינס הוא פורץ דרך בכל הנושא של מכירת מוזיקה עצמאית בכלל, ומכירה באמצעות האינטרנט בפרט. עוד בתחילת שנות ה-90 היה הסכסוך המתוקשר בינו לבין עם חברת התקליטים שלו, וורנר ברדרס. פרינס ניהל איתם מאבק מתוקשר שכלל בין השאר את התכסיס המפורסם בו החליף את שמו לסמל, ספק דמוי גיטרה ספק פאלי.

פרינס היה אחד האמנים הגדולים הראשונים שהקימו לעצמם אתר אינטרנט, כבר בסוף שנות התשעים. דרכו, הפיץ למעריציו (תמורת כסף טוב) אלבומים שלא הופצו באף מקום ובאף פלטפורמה אחרת. חשוב לציין שכל זה קרה בתקופה שאפילו נאפסטר היה בחיתוליו, כשאף אחד לא דמיין שהדיסק ימות ותעשיית המוזיקה תהפוך למה שהיא היום. גאון.

לפני רדיוהד

פרינס אשף פיננסי לא פחות משהוא אשף מוזיקלי, ובזכות מנגנוני שיווק יצירתיים אלה המשיך להיות אחד האמנים הרווחיים בעולם, למרות שב- MTV כבר מזמן לא משמיעים אותו. לפני שנתיים, הרבה לפני רדיוהד והשיווק האינטרנטי של אלבומם "In Rainbows", הפיץ פרינס בחינם את האלבום הקודם שלו: בתחילה צירף אותו לעיתון סוף השבוע הפופולרי באנגליה ואחר כך חילק אותו גם לכל באי 21 ההופעות שקיים בלונדון.

התחבולה הזאת הביאה אותו לראש מצעד המכירות ושירתה אותו היטב בקידום המכירות להופעות שלו. עכשיו פרינס חוזר ומנסה לשחזר את הצלחת העבר דרך אתר האינטרנט החדש. כניסה לאתר עולה סכום צנוע של 77 דולר, תמורתם מקבל הגולש את הזכות להוריד את שלושת האלבומים, וכן מנוי שנתי לאתר עצמו, בו מבטיח פרינס לשחרר חומרים נדירים, הקלטות של הופעות חיות וכן כרטיסים בלעדיים להופעות עתידיות שלו.

במיטבו כשכותב על נושאים ברומו של עולם (צילום: MCT)

שלושה דיסקים באורך מלא זה המון מוזיקה, וכל אחד משלושת הדיסקים שונה ומבטא צד אחר ומרתק ביצירה של פרינס. כמו במרבית האלבומים שהוציא בעשר השנים האחרונות, יש באוצר המוזיקלי הזה כמה פנינים מרהיבות, שבשבילן שווה להמשיך ולעקוב אחריו לצד לא מעט שירים בינוניים וגם כמה מיותרים. למרבה הצער, בכל אסופת השירים הענקית הזאת לא מתחבא הלהיט הגדול הבא של פרינס. אין כאן לא "Kiss" ולא "Purple Rain". בכלל, מאז השתחרר פרינס מכבלי חברות האלבומים הוא אמנם זוכה לחופש יצירתי מוחלט אבל גם חש משוחרר מביקורת חיצונית על המוזיקה שלו, ביקורת שכנראה לא הייתה מזיקה לו.

ישיבת לוטוס

"Lotus Flow3r" הוא גולת הכותרת של היצירה המשולשת הזו. האלבום מופק לעילא, עם צליל חד ומשובח שטרם נשמע מפרינס. בדומה לרבים מאלבומיו, האלבום הוא מסע בעל נרטיב אחד והשירים מובילים אחד לשני כמעט בלי להרגיש.

בראש ובראשונה, האלבום הוא מפגן מרהיב ליכולות הגיטרה החשמלית של פרינס. האיש הושווה לא אחת בנגינת הגיטרה שלו לג'ימי הנדריקס, ובאמת באלבום הזה הוא קורץ לא אחת לגיבור הגיטרה המנוח. האלבום נפתח ונסגר בקטע אינסטרומנטלי ג'אזי בשתי גירסאות, "From the Lotus " ו-"Back From The Lotus", שמזכיר מאוד את הקטעים שכתב לאלבום "Rainbow Children".

בריה ולנטה. הבחורה שווה, האלבום פחות (מתוך האתר הרשמי)

השיר האמיתי הראשון, "Boom", מתווה את הקו של האלבום כולו: השיר מדלג בין בתים מלודיים וקלילים למעברים של נגינת גיטרה עמוסת דיסטורשן וגרוב תופים. פרינס משתמש בכל שלושת האלבומים האלה המון בווקודר האופנתי והמעצבן, אך למרבה השמחה, הוא לא עושה בהם שימוש מופרז מדי, כך שהתוצאה נסבלת למדי. השיר הבא, " The Morning After" הוא השיר הפסיכדלי של האלבום, והוא קצר וקליל ומזכיר את הלהיט "Raspberry Beret".

אמנם פרינס מרבה לכתוב על כיבושיו ועל נשים, הן בחייו והן בדמיונו המפותח, אך הוא במיטבו דווקא כשהוא מתעלה מעל עצמו וכותב על נושאים ברומו של עולם. השיר "Colonized Mind" הוא השיר המשובח באלבום: פרינס מנהל שם דו שיח פילוסופי בין שתי דמויות, Upload ו-Download, האווירה קודרת והשיר מסתיים בקרשנדו סוחף, על רקע נגינת תופים אימתנית. ב-Wall of Berlin פרינס חוזר לקו המרכזי של האלבום: קטע רוק גרוב שחור ומשובח, כששוב הגיטרה החשמלית והתופים בחזית. אפשר אפילו לדמיין שם מעט השפעות לד זפלין (שקטעים שלהם הוא מרבה לנגן בג'אם סשנז). גולת הכותרת השנייה של התקליט היא השיר "Dreamer", בו הוא מדבר על הגזענות הנמשכת גם היום נגד שחורים, עם ריף גיטרה הנדריקסי לגמרי שמוביל לקטע רוק משובח וזועם. סך הכל, אלבום יפה, מרשים ומומלץ.

רטרו שחור

בניגוד לאיכות הגבוהה של האלבום הראשון, האלבום השני, "Minneapolis Sound" הרבה פחות קליט. באלבום, שבאופן בולט הרבה יותר ראפי, חוזר פרינס לצליל האולד סקול שלו. כפי שהוא עושה לעתים קרובות, פרינס בישל את האלבום לבד לגמרי, כשהוא מנגן בעצמו על כל כלי הנגינה. יש באלבום הזה בעיקר סינתיסייזרים ומכונות תופים והוא מזכיר בצליל את אלבומי שנות השמונים, ובייחוד את התקופה של האלבום השחור ו-Lovesexy. מעניין שאז, אותו סאונד מכונות תופים של פרינס היה גורם משפיע בסצינת הראפרים, אך כיום הסאונד הזה נשמע מעט מיושן.

כמו באלבומים ההם, פרינס מדלג בין קטעים סקסיים עם גרוב מכונות תופים ושירה קצבית וראפית יותר, לבין בלדות איטיות ושמאלציות להפליא. הקטע הבולט באלבום זה הוא "Chocolate Box", בו מתארח הראפר החלקלק Q-Tip. ב-"Old School Company" מגולל פרינס בדיוק את סיפורו של התקליט הזה ונזכר בכל קולגות העבר שלו לסצנה הזו. למען האמת, האלבום ימצא אוזן קשבת בעיקר לחובבי מוזיקה שחורה, והוא בעיקר מעורר נוסטלגיה לאז, ופחות מעורר עניין אקטואלי.

האלבום של בריה ולנטה, "Elixir", הוא הפחות מרשים מבין השלושה. מדובר, אמנם, בבחורה שווה ביותר עם מראה אופייני לטעם של פרינס, אך הקול שלה, עד כמה שהוא נעים, מאוד לא ייחודי. לא מפתיע שפרינס בוחר לקדם דווקא אותה: האיש נוהג לבחור לעצמו בת חסות, שהיא כמעט תמיד בחורה יפה מאוד, לאו דווקא עם קול גדול או כשרון מדהים, בניגוד, למשל, לזמר הליווי המוכשרת שלו, Shelby J.

בסופו של דבר, אלבומיהן של אותן בנות חסות (ביניהן וניטי ואפולוניה) אוגרים אבק על המדפים. לגבי בריה, יתכן שמסתתרים בתקליט זה עוד כמה יהלומי הלחנה של פרינס אבל תחת קולה של עלמת החמד הזו, עוד לא זיהיתי אותם.