כאשר יגורנו: העבודה בממשלה

דבריו של שר החוץ הנכנס אביגדור ליברמן, לפיהם תהליך אנאפוליס אינו מחייב את ישראל, והצהרתו כי הוא חותר לתהליך שלום עם סוריה שאינו כולל נסיגה מרמת הגולן, אישרו את החששות של מתנגדי ממשלת נתניהו: הממשלה החדשה אינה ממשלת אחדות או ממשלת מרכז, אלא ממשלת ימין מובהקת. ליברמן יהיה קולה של הממשלה החדשה, סמל למהפך השלטוני שעבר עלינו.

הביקורת על הסכנות האזוריות והבינלאומיות הגלומות בדבריו של ליברמן ברורות, אלא שלדבריו יש משמעות גם במישור הפנימי. ליברמן בוחן את גבולות הגזרה של פעולתו, הוא יודע היטב כי אם היה מכריז היום שבשגריריות ישראל בעולם יוגש אוכל לא כשר, הייתה הממשלה על סף פירוק – תסמכו על ש"ס ועל אגודה. אם היה מכריז על פינוי שטחים, היו לו צרות עם הבית הלאומי. אבל כשהוא מכריז על מות התהליך המדיני, המפלגה ששריה הודיעו כי הם נכנסים לממשלה כדי לרסן אותו, שותקים. אין משבר קואליציוני, אין אפילו מחאה רפה.

רק לפני ימים ספורים עמדו שרי העבודה המיועדים בפני ועידת מפלגת העבודה והסבירו בלהט שהם ורק הם יהיו משקל נגד לליברמן. "אל תפקירו את הממשלה לימין הקיצוני", אמרו. "חייבים את מפלגת העבודה בממשלה על מנת לאזן את ליברמן", "תחשבו מי יישב במטבחון, בקבינט, מי יקבל את ההחלטות, מי יקבע את הטון". יש מי שהאמין להם והצביע בעד.

אם לא תקום מפלגת העבודה היום ותאמר "עד כאן", היא תאבד את כושר ההרתעה הפוליטי שלה כליל. אז נדע כולנו (כולל ליברמן) שמי שרק קיבל כיסא חדש, או זה עתה חזר לכיסאו הישן לא רוצה לקום ממנו. נקודה.

למפלגת העבודה אין את הרב עובדיה יוסף שיקרא לשריה הביתה, ואין בה גוף רעיוני בעל סמכות שיוכל לקבוע גבולות וערכיים שאסור לחצות אותם. נותרה רק שתיקה. לפעמים שתיקה היא סייג לחוכמה, לפעמים סימן לחולשה. לצערי, השתיקה הרועמת של שרי העבודה היא סימן לאובדן דרך. ליברמן היום הוא בעל הבית, ואם בעל הבית משתגע אין מי שיעצור אותו.

ליברמן יוכיח כי הוא מצפצף על כולם – על לבני היושבת לצידו נבוכה, על נשיאי מצרים וסוריה, על מועצת הביטחון על ה-G-20. ליברמן יראה להם, במו פיו, כמה אנחנו חזקים. הוא לא יהסס לומר להם את מה שיש לו לומר. והם? ירצו יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו.

יש שיאמרו שאלו רק מילים, אלא שמדיניות חוץ היא קודם כל מילים. שרי חוץ רבים וטובים בילו את ימיהם במאמץ לנסח את המשפט המתאים, את הנוסחא הגואלת שתקדם פיתרון מדיני. הרבה מלחמות פרצו בגלל מילה אחת שגויה, מילה שנועדה להרגיז אבל חרגה מהשפה אל המרחב הרגשי, יצרה סחרור של כעס ועלבון, והובילה לנתק מדיני ולמהלך צבאי מיותר. ליברמן התחיל השבוע במסע הדיבורים המיותר, ומי שהבטיח לעצור אותו מפנה את מבטו הצידה ונותן לו לעבור.

ח"כ פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך היוצאת