מה אני? בינונימי

קצת עייף השנה פסטיבל תיאטרונטו והתחושה המהדהדת ממכלול ההצגות היא שכדאי היה אולי לעצור לקראת העבודה על הפסטיבל ה-20 ולהגדיר אותו מחדש. בניגוד לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר שבו לצד התוצאה הסופית, אפשר להתרשם לא מעט גם מהנסיוניות ומהחיפוש אחר שפות בימתיות חדשות, "התיאטרונטו", ברוב המקרים, מציע תיאטרון קונבנציונלי פחות או יותר שנשען על אמנות הסיפור וכישרונו של השחקן. לשם כך נדרשת מצוינות בכל המעטפת שקשה היה למצוא השנה, במרבית ההצגות בהן צפיתי.

"אורפיאוס במטרו". טירוף בשליטה (צילום: מרב יודילוביץ')

נדמה שגם אם היצע הסיפורים השנה היה ראוי לכאורה על הדף, נסתתרו פגמים מהותיים בתכנים מעיני הוועדה המלווה את היוצרים, מה שיכול היה אולי למזער נזקים. על במת התיאטרונטו הציגו לאורך שנים הצגות נפלאות והמבחר בעתיד ראוי שיהיה מוקפד יותר.

באולמות השנה התמעט הקהל, וגם על כך יש להיעצר, לחשוב ולמצוא פתרונות כדי להשאיר את המוסד הזה מבעבע ומעורר השראה כמו שראוי שיהיה.

רכבת שדים

בניגוד למה שנהוג לחשוב על מונודרמות - כנשאיות של השחקן בלי הפרעות פירוטכניות - ההצגה המרשימה ביותר שכלל מרכיביה הציעו רמה שווה של איכויות, היתה דווקא זו שעטיפתה העשירה ביותר. "אורפיאוס במטרו", מונודרמה המבוססת על סיפורים מאת חוליו קורטסאר שעיבד וביים איגור ברזין ובה משחק אורן יאדגר, היא חגיגה של טירוף ושיבוש מחשבתי מכוּוַן ומאתגר.

הסיפור פשוט-מורכב: בחור צעיר אובססיבי, גאון או מטורף, מחפש אהבה בין קווי הרכבת התחתית בפריז. את האישה המיועדת הוא מחליט שיפגוש במטרו. האחת תהיה זו שמסלול הנסיעה שלה יהיה תואם לשלו ואת הצטלבויות הדרך הוא מחשב באמצעים מתמטיים וסטטיסטיים. כשהוא פוגש באחת שמוכנה לרדת אחריו אל השאוֹל, אותו נהר טירוף בו הוא משקשק כמו פסי הרכבת, המשחק שלכאורה בשליטה מאבד אחיזה.

את האולם העליון של תיאטרון "הסמטה" ביפו העתיקה הסבה המעצבת פולינה אדמוב למעין קרון שבו הקהל המצומצם פרוש בשתי שורות ארוכות ומתבונן במתרחש כאילו צפה במסך פלזמה רחב במיוחד. ידגאר נע על הבמה כמו על ציר. הבמה השחורה היא למעשה לוח עליו הוא ישרטט בהמשך בגיר, כמו מתוך שיגעון, את קווי הרכבת בפנטזיה ההסתברותית שהוא רוקם בראשו. גם הקיר האחורי עליו הוא מתנועע הוא לוח שרטוט שעליו מוקרנים שוב ושוב בעבודת וידאו ארט נהדרת שצילם הדוקומנטריסט עידו הר בפריז וערכה קטיה שפליאביה, דימויים בשחור לבן או בהשפרצות צבע חזק.

גם המוזיקה שכתב יבגני לויטאס משרתת את ההצגה ומוסיפה למתרחש על

הבמה קצב שסוחף את הצופה לתוכה. פס הקול מוותר על קלישאות מוכרות מעולם התיאטרון בכל הנוגע לצרפת כמו "Ne MeQuitte Pas" של ברל ואדית פיאף. 

עבודת הבימוי של ברזין משובחת. הוא מנצח על הסימפוניה האדירה הזו ביד רמה, מאזן בין הקולות והדימויים. בזכות הקצב הפנימי של ההצגה והקרשנדו שנבנה באופן הדרגתי, כמו בסיפור מתח, הוא מאפשר לקהל לעקוב אחרי הלוגיקה הפנימית המעוותת והמתודיקה המשוגעת של הגיבור שיוצא משליטה.

יש שתי נקודות חולשה מרכזיות בהצגה שהמיידית שבהן היא נפילות בטקסט שמורגש לעתים כאילו הוא מסופר ולא מדובר. הפרעה נוספת וברת תיקון במפגן המהוקצע הזה היא שליטת יתר של השחקן במתרחש ומודעות מוגזמת שלו לקהל. ידגאר יודע מתי הוא מצחיק ובמידה מסוימת מחכה לצחוק שיבוא, נושם בהתאם לתגובת הקהל, מגיב אליו במקום להיות אדיש לו. כך או כך המכלול מנצח ו"אורפיאוס במטרו" היא הצגה מורכבת, מצוינת ומלאת קסם שמוסיפה צבע נוסף ברב גוניות הקיימת ברפרטואר המשובח של תיאטרון מלינקי.

בזכות הכלייזמרים

גימיק לא מספיק בתיאטרונטו. מעולם לא הספיק. בשביל לשאת את המסע צריך שיהיה לשחקן מה לומר ואת הכישרון והידע איך לומר את זה. "לולו הרפתקה באושוויץ", אם לשפוט על פי ההדים שליוו את ההצגה עוד לפני פתיחת דלתות הפסטיבל, היא מהסוג שהקהל יאהב. למרות זאת, מדובר בהצגה שגם אם כוונותיה טובות התוצאה מבזה, מכעיסה ומקוממת.

"הרפתקה באושוויץ". מבזה (צילומים: אליצור ראובני) 

קארין קורט הוגת הרעיון שמאחורי המונודרמה המוקדשת לסבתה ניצולת אושוויץ, היא שחקנית, מימיקאית וליצנית מוכשרת אבל כותבת בינונית מאוד. הומור הוא מלאכת מחשבת מורכבת ודורשנית וגם כישרונה של קורט אינו מצליח לעמעם את מקבץ המסרים המגובב והשטחי של ההצגה שביים שלומי גולן.

ההצגה, שרובה בג'יבריש, מלווה ליצנית צעירה במסע לאושוויץ ומשם בניסיונות הישרדות במחנה תוך היאחזות במבט ילדותי והומוריסטי על החיים בתופת. השואה היא לא מחוץ לתחום ההומור, הסאטירה או הסרקזם, ההיפך. אבל תיאטרון לא בועט רק כדי לבעוט, או מצחיק רק כדי להצחיק, הוא אמור להדהד משהו מעבר לכך ובזה ההצגה הזו נכשלת כישלון חרוץ.

הבעיה המרכזית של המונודרמה הזו היא שאין לה מה לומר. היא לא מחדשת, אין בה תובנות מעניינות או אחרות וגם הסיפור שהיא מספרת בנאלי וחד ממדי. נקודת האור היחידה בהפקה הזו היא תזמורת הכלייזמרים בניהולו המוזיקלי של דניאל הופמן שיושבת לצד הבמה ומהווה מפלט מהמתרחש.

מעברים קשים

סיפור המחזה "יונתן" שכתבה העיתונאית הלן קיי, מעניין. אנה, אישה בשנות השבעים לחייה, אימצה מבלי לדווח תינוק שננטש על מרפסת ביתה ומתמודדת עם לקיחתו מעמה על ידי רשויות הרווחה כמה שנים מאוחר יותר. זהו מחזה שנכתב עבור השחקנית דון נדל, בריטית במוצאה שמזה חמישה עשורים מתגוררת בישראל.

"יונתן". משכנעת במצבים רגשיים קיצוניים

נדל היא שחקנית נפלאה אבל נדמה שהמעברים בין העברית לאנגלית, שקיימים במחזה על מנת להקל עליה, עובדים לרעתה. יש לא מעט לפסוסים ובלבולים לאורך ההצגה שמקשים על הבנת התוכן. גם מבחינת הבימוי, פאוזות ארוכות מדי מרחיקות את הצופה ולא מאפשרות לו להיות חלק מתוך החוויה האינטימית המטלטלת שעוברת הגיבורה.

כפי שנהוג במונודרמות גם בהצגה הזו יש לא מעט משחקי תפקידים ומעברים בין הדמויות. נדל משחקת את הדמות המרכזית אבל גם את עובדי הסעד ואת הילד ואיכשהו זה לא עובד. היא משכנעת במצבים רגשיים קיצוניים אבל בין לבין התחושה המתקבלת אנכרוניסטית מבחינת תפיסת החלל, תנועה על במה והגשת הטקסט וחבל. זו הזדמנות מפוספסת לשחקנית ראויה.