מוזיקת לילה מסעירה

כמו שהמוזיקה הנוגה המתנגנת בערוצי הרדיו השונים בימי הזיכרון היא אחד מסימני ההיכר של אותם ימים, החל מלפני כמה שנים גם האלבום "Kristallnacht" (ליל הבדולח) של ג'ון זורן, שיצא לפני 15 שנה, הפך בביתי לסימן ההיכר של יום השואה, והוא אינו מתנגן באף יום אחר מלבדו. זהו אלבום עצוב, קודר, תובעני מדי ודורש המון תעצומות נפש, אותן קשה למצוא בכל יום אחר מימות השנה.

כידוע, "ליל הבדולח" היה הכינוי הנאצי ללילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, בו נערך ברחבי הרייך השלישי (שכבר כלל אז את אוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהתפזרו עם ניפוץ הזגוגיות בבתי העסק והמגורים של היהודים. מאות יהודים נהרגו בלילה ההוא, אלפי חנויות ובתי כנסת נהרסו ונשרפו ואירועים אלה בישרו על שעמד לקרות כשנה לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת העולם השניה.

זורן. "נמצא בנסיון מתמיד למתוח את הגבולות המוזיקליים הידועים לאדם"

"Kristallnacht" של ג'ון זורן יצא בתחילה בלייבל היפני Eva ולאחר מכן בלייבל "צדיק" של זורן עצמו. האלבום הוא הדוגמה המובהקת ביותר למה שמייצג "צדיק" שהוקם במטרה ליצור מוזיקה יהודית רדיקלית. לטענת מומחי זורן, זהו האלבום בעקבותיו החל המוזיקאי לפנות לכיוונים יהודים. שבעה קטעים גדושים בכל רע אפשרי שאפשר להציגו מוזיקלית, מספרים את סיפור אותו לילה מר ונמהר.

סערת רגשות מייסרת

זה מתחיל מן העטיפה, שמציגה במרכזה את הטלאי הצהוב על רקע שחור מעורפל ועליו מעין גדרות תיל. על גב האלבום מצולמים שני חסידים יהודים מזוקנים, מרימים ידיהם מעלה במה שנדמה כברכת כהנים. שמות הקטעים בגב האלבום מופיעים כאן בעברית ובאנגלית.

הקטע הראשון באלבום, הנקרא "שטעטעל", הוא קטע כלייזמר שמעורבים בו סאונד בייטים הכוללים נאום של היטלר בגרמנית, מצעד חיילים וקולות מהומה, אשר הופכים להיות תכופים יותר ויותר ובכך הופכים את המוזיקה בהדרגה לחסרת משמעות, לא רק בקטע זה אלא גם לאורך שאר האלבום. הקטע המופתי הזה נפתח עם החצוצרה של פרנק לונדון, אליו מצטרפים אט אט הקלרינט של דייויד קרקאוור והכנר מארק פלדמן, מלווים בנגן כלי ההקשה וויליאם ווינאנט, הבאסיסט מארק דרסר, הקלידן אנתוני קולמן והגיטריסט מארק ריבוט. סערת הרגשות המייסרת של הקטע הזה, המסתיים בקטע משיר גרמני שמתגבר על המוזיקה היהודית, מתעצמת בקטע השני והנורא "Never Again".

דניאל זמיר עם זורן. לא אלבום לשמוע על קפה ועוגה (צילום: אור אלתרמן)

כהקדמה לקטע השני "לא עוד", כותב ג'ון זורן על גבי האלבום כאזהרה, "הקטע כולל סוגים שונים של רעשים קיצוניים בתדר גבוה, אשר יכולים לגרום לבחילה, סחרחורות, כאבי ראש וצלצולים באוזניים". למרות ההתרעה, מן הראוי בכל זאת לשים את נפשכם בכפכם ולהאזין לקטע הזה. הרעשים המאפיינים את שמונה הדקות הראשונות של הקטע אכן מחרידים, אבל יש כאן בכל זאת משהו שמאלץ את המאזין ההמום להמשיך ולשמוע את רעש הניתוץ הקשה והמייסר של הזכוכיות שהוא הצליל המרכזי של הקטע הזה. אם תוכלו להאזין ל"לא עוד" לכל אורכו זו חוויה שלא תשכח. "הקטע הזה הוא שיר, הצהרה, יצירה מוזיקלית כוחנית וחומה של רעש לבן מחוברים יחדיו", אמר עליו ג'ון זורן. לעומתו, "גחלת", הקטע השלישי באלבום וכן אלה שבאים בעקבותיו ("תיקון", "צפיה", "ברזל" ו"גרעין") נעים בין שקט מבשר רעות לבין רעשים אלימים וצווחניים לעיתים.

אי אפשר, וגם אין צורך, לנתח את האלבום זה לפי שום קנה מידה מוזיקלי. האלבום הזה הוא הרבה מעבר לזה. הוא עדות מוזיקלית היסטורית לאחד הימים הקשים בתולדותיו של העם היהודי. "יש לו הרבה תקליטים כאלה", אומר המוזיקאי דניאל זמיר, שניגן והקליט עם זורן בניו יורק. " זו הייחודיות של זורן, בכך שהוא נמצא בחיפוש מתמיד בניסיון למתוח את הגבולות המוזיקליים הידועים לאדם. המוזיקה הזו זה כמו ללכת למוזיאון. גם שם אתה לא רוקד למראה התמונות. זה סוג של חוויה שנותרת לאורך זמן, גם לאחר שסיימת להאזין לאלבום. זוהי מוזיקה שההקשר שלה להאזנה הוא אינטלקטואלי. אתה בטוח לא תזמין אנשים לקפה ועוגה ולהאזין ל-"Kristallnacht".