כדרך הטבע

מילים מושרות שימשו תמיד אחד מכלי ההבעה, הזיכרון, הלימוד והחברות החזקים ביותר ברשות האנושות. המוזיקה הפופולרית המערבית במאה ה-20 הייתה אחראית, יותר מכל מסורת אחרת, לצמיחה אינסופית בכמויות השירים החדשים, אבל שמרה תמיד מקום נכבד לשירים קיימים, ותיקים, מחודשים.

חידוש לשיר שמישהו כבר כתב לפניך, ומישהו כבר שמע לפניך, יכול לחשוף פינות נסתרות, להעשיר את חוויות הכותבים או המבצעים הקודמים ולהשתמש בחומרי גלם מוכחים ומנוסים בכדי להביא עוד טעם ועניין לעולם. אבל לאחרונה, רוב החידושים בוחרים לוותר על אפשרויות כאלו. 

בעשור הנוכחי של הפופ השתנו הכמויות והאופי של השירים המחודשים. מספרם גדל ככל שמחריפה ההידרדרות ביכולות ההלחנה של הפופ המערבי, ולמרבה הצער רובם תפלים. רובם נולדים בתחרויות בידור טלוויזיוניות, המעמתות בין מבצעים מתחילים.

התוכניות האלו עשויות לייצר פופ מצוין, אבל הן אינן מופקות בכדי להאדיר את מוזיקת הפופ. יוצריהן ומשתתפיהן חותרים אל הדרך המהירה ביותר מאלמוניות אל תהילה המונית, ולפעמים גם דרך כזו יכולה לחולל קסמים ולהוליד ביצועים נפלאים. אבל, מה לעשות, לרוב קורה ההיפך. השירים משרתים את רכישת אהדת הקהל למבצעים, בעוד המבצעים כמעט ולא מעניקים מאום לשירים.

טיפול מעורר השתאות

על הרקע הזה, של הסתגלות האוזניים למנת יתר של חידושים שאינם מוסיפים דבר למקור, ראוי להוקיר אף יותר מבעבר אמנים שכן ממשיכים לחקור אוצרות שהשאירו לפניהם, ולא רק לשם האדרת שמם, אלא גם בכדי לתרום משהו ליופי, לרגש, לרוח ולדמיון שהיו שם קודם. בחודשים האחרונים נוצרו כמה חידושים מצוינים, כל אחד בדרכו, לשירים ידועים. למשל דיזי רסקאל, שחידש את "That's Not My Name" של הטינג טינגז; גלאסווגאס עם "Come As You Are" של נירוונה; אלקסיס טיילור עם "Coming Up" של פול מקרטני ולהקת "ווינגז" ושל להקת האם של טיילור, הוט צ'יפ, ל-"Transmission" של ג'וי דיוויז'ן.  

אבל "Nature Boy" של נאט קינג קול, שזכה לרמיקס בידיהם של "TV on the Radio" (להלן "TV") , הוא ממש כל מה שניתן לבקש מטיפול מחודש: בהאזנות ראשונות הוא שומט לסת, וגם אחריהן אינו פוסק מלעורר השתאות. הוא מגלה גוונים חדשים בשיר ומעשיר את משמעויותיו. הוא טוען את הקלאסיקה בהקשרים עכשוויים מרתקים, והוא עשוי לעודד ידידות בין-דורית בין אוהבי השיר הותיקים ללהקה העכשווית, ובין שוחרי הלהקה לשיר ולזמר הישנים. "ילד טבע" שכתב ג'ורג' אלכסנדר אברל (שאימץ את השם עדן אהבז), זכה למאות ביצועים, של פרנק סינטרה, ג'ון קולטריין, מיילס דייוויס, מארווין גאי ואחרים. גרסתו של נאט קינג קול מ-1948 היתה המצליחה ביותר מסחרית.

הרמיקס של "TV", אותו אפשר לשמוע כאן למעלה, מופיע באוסף חדש שנקרא "נאט קול Re:Generations", ובו שלל אמנים המטפלים בהקלטות המקוריות של קול. זה פרויקט נחמד, ולבטח מוצלח בהרבה מאלבום הרמיקסים המזוויע שייצא בקרוב לשירי ג'וני קאש. אלבומי רמיקסים, שכמובן תורמים אף הם להתפוצצות היצע החומרים המשוחזרים והממוחזרים בפופ, אינם עניין חדש. אבל מעט רמיקסרים דייקו כמו "TV" בחזון כה מגובש, ועוד בשיר כזה קדוש.

פופ ופסיכולוגיה

השיר מדבר על שני מסעות בזמן. האחד התרחש בעברו של גיבור השיר, והשני אולי אמור לקרות ואולי בכלל נעדר בחייו של המספר. המספר מכנה את הגיבור כ"ילד טבע", אבל איננו יודעים דבר על אותו נוסע נערץ. אנחנו גם לא יודעים הרבה על דמות המספר, שמעיד על מפגשו המטלטל עם ילד הטבע. ועל הציר שבין ניסיון החיים של האחד לסקרנות של השני, אהבז בנה את אחת הדרמות הפסיכולוגיות הכי אהובות וחזקות בפופ.

לכאורה זה שיר פשוט, בו המבוגר אומר לצעיר שמהות החיים מתמצית בכך שעלינו ללמוד כיצד לאהוב ולהיות נאהבים. אבל אהבז טען את השיר במתח מייסר של תעלומה קורעת לב: האם זהו שיר של הבטחה או שיר של החמצה? הלחן הוא קינה, וההגשה הקולית של נאט קול מחדדת את השאלה שרובצת מעל ליצירה ושמייצרת את הצער שלה: שאלת גילו של המספר, זה שהאזין ל"ילד טבע". גילו אינו מוסגר, והוא אינו נשמע כמו איש צעיר שזקן מנוסה נאם לו על טיבם של החיים.

פרנק סינטרה. גם פגש את "ילד הטבע" (צילום: AP)

להבדיל מכפי שנדמה בהאזנה שטחית, המספר אינו מביט לאחור אל חייו של "ילד טבע" ואז מישיר מבט קדימה לעבר עתידו שלו. המספר מביט לאחור, בו זמנית, אל העבר של שניהם. ולכן סיפור השיר אינו על מסקנה נבונה שמעבירה הזיקנה לנעורים, אלא על צערה של זיקנה אחת, של איש אחד, שנזכר בעדות שנמסרה לו, פעם מזמן, מזיקנתו של איש אחר. זו בעצם קינה נוראה של אדם מבוגר, שסופד לאפשרויות האהבה שלא מוצו אצלו. ואולי לא מדובר בשני גיבורים, אלא באחד שהוא שניהם: בישיש שמשוחח עם הצעיר שהוא עצמו היה בעבר.

אין זמן לחמול