שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נתן פנץ ז"ל: ויתר על הכדורגל בשביל האצ"ל
    אחד החלוצים המבטיחים בישראל של תקופת המנדט לא נתן לאף אחד לעצור אותו. לא להנהלת מכבי ת"א בה גדל, לא לבית"ר ת"א ששינתה את שמה לנורדיה ולא לבריטים עצמם. סיפורו של מי ששם את טובת היישוב היהודי לפני זו שלו
    בעידן בו כמעט כל כדורגלן ממוצע ומטה זוכה מצה"ל, בדרך זו או אחרת, למעמד של ספורטאי מצטיין המקנה לו שירות קליל כמש"ק ממטרות, יש לזכור כי בין חללי מערכות ישראל ישנם גם כדורגלנים שוויתרו על קריירה גדולה ומסרו נפשם למען המולדת.

     

    אחד מהראשונים ששמו לנגד עינהם את השירות הצבאי לפני הקריירה הוא נתן פנץ, לוחם אצ"ל שנפל בקרב מול יחידה בריטית באחת מההתקפות הגדולות על העיר יפו.

     

    פנץ, יליד אוקטובר 1917, נחשב לכוכב בארץ ישראל של אותם ימים והחל את דרכו בקבוצה הגדולה של העיר- מכבי תל אביב. כבר בהיותו נער ניבאו לו עתיד גדול ולמרות התנאים הקשים הוא לא איכזב. בגלל כשרונו הגדול, פנץ שיחק בקבוצת הבוגרים עוד כשהיה בגיל נערים.


    פסלו של נתן פנץ ז"ל, נחשב לאחד הגדולים של התקופה (אלי אלגרט)

     

    אלו לא היו שנים קלות ליישוב היהודי בארץ. באותה שנה נפתחו מאורעות הדמים ביפו, בהם נהרגו עשרות יהודים. באותה תקופה היקשה מאוד המנדט הבריטי על תושבי הארץ היהודים, אך יחד עם זאת, נמשכה הליגה הבוערת בארץ ישראל כסדרה.

     

    בשנת 1936 זכו פנץ ומכבי ת"א באליפות הראשונה שלהם, בעקבות הזכייה ההיסטורית יצאה הקבוצה למסע משחקים בארצות הברית. פנץ סיים את המסע כשבאמתחתו 22 כיבושים, דבר שלא נעלם מעינהם של בעלי הקבוצה המקומית של העיר ניו יורק והם הציעו לו חוזה שמן ומפתה של אלפי דולרים, סכום שנחשב לאסטרונומי באותם ימים.

     

    למרות הפיתוי הגדול, ויתר פנץ הפטריוט על החוזה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והעדיף לחזור עם יתר חבריו לישראל. שנה לאחר מכן שוב הוביל את קבוצתו לאליפות, ואף השתתף בנבחרת ארץ ישראל במשחקה מול יוון (1:0).


    בסיס הפסל של פנץ ז"ל, עבר ממכבי לבית"ר וחזרה (אלי אלגרט)

     

    בסוף שנות ה-30, בעקבות סכסוך גדול עם הנהלת הקבוצה (סירבה לשתף שחקנים צעירים בהרכב), עזב פנץ ליריבה בית"ר ת"א, שהיתה אז בליגה ב' (הליגה השנייה). בקבוצתו החדשה התאחד עם חברו הקרוב לוניה דבורין, שהיה בין מקימיה ב-1937, וזכה בשני גביעים היסטוריים - 1940 (1:3 על מכבי ת"א) ו-1942 (1:12 על מכבי חיפה).

     

    ב-1947 הוציאו הבריטים אל מחוץ לחוק את תנועת בית"ר, שהיתה מזוהה עם אירגון האצ"ל - המתנגד הגדול לשלטון המנדט. ההחלטה קטעה את חלומו של פנץ לזכות עם הקבוצה באליפות ראשונה, עת שהוליכו את הטבלה בפער של 3 נקודות על פני מכבי ת"א (ניצחון הקנה רק 2 נק').

     

    פנץ ובית"ר שבו לליגה בשנה לאחר מכן, אך כדי לעשות זאת שונה השם ל'נורדיה' תל אביב, על שמו של הוגה הדעות היהודי מקס נורדאו, בעל החזון 'יהדות השרירים' (קראה ליהודים לעסוק בספורט ולחזק את הגוף). פנץ, תומך נלהב של תנועת בית"ר והאצ"ל, לא השלים עם שינוי השם. דבורין ניסה לשכנעו ("מדובר רק בשם, כולם יודעים מי אנחנו באמת"), אך זה לא זז מעמדתו וחזר למכבי. בהמשך הצטרף פנץ לשורות האצ"ל והשתתף בפעולות המחתרת.


    דני דבורין (משמאל), זוכר את סיפורי אביו על פנץ (אלי אלגרט)

     

    משחקו האחרון האחרון של פנץ היה הדרבי מול הפועל (אפריל 1948), שהובילה 0:1 לפני שפנץ עצמו השווה וקבע 1:1 בסיום. זמן קצר לאחר מכן יצא למשימה ממנה לא שב - המשוריין בו נסע להתקפה על שכונות יפו וספג פגיעה ישירה של פגז בריטי ופנץ נהרג במקום. הידיעה על מותו הכתה בהלם את יושביה היהודים של ארץ ישראל ובהלוויתו נכחו אלפים. אומרים שהעיר תל אביב עצרה מלכת בזמן שפנץ הובא למנוחות.

     

    "אבא תמיד סיפר על כך שפנץ היה שחקן ענק", מגלה השדרן המפורסם דני דבורין, בנו של לוניה דבורין. "על פי מה שאבי סיפר לי קשה היה לראות שחקן ברמתו של פנץ באותה תקופה, הוא היה גדול החלוצים בארץ ישראל של אז. תמיד ידע להתל בהגנות היריב והיה בלתי ניתן לעצירה".

     

    מי שעוד שיתף פעולה עם פנץ בבית"ר היה יצחק שניאור, בעצמו לוחם אצ"ל (הגיע עד מפקד פלוגה) ולימים שחקן ומאמן נבחרת ישראל. "פנץ היה אישיות יוצאת מגדר הרגיל, אין היום אנשים כמוהו. זה נכון שאומרים את זה על כל אלה שאינם בין החיים, אבל אני לא כזה. באמת שלא הכרתי ספורטאי הגון כמוהו עד היום", נזכר שניאור.


    רחוב נתן פנץ, "ספורטאי למופת" (אלי אלגרט)

     

    "הוא היה שחקן יוצא מן הכלל, בין הטובים שהיו בארץ. אז שיחקנו בשביל הדגל והסמל", הוסיף שניאור. "זה נכון שפנץ עבר ממכבי לבית"ר וחזרה, אבל זה לא
    היה בשביל כסף אלא בגלל סכסוך עם הנהלת מכבי ואי הסכמתו לשינוי השם של בית"ר לנורדיה".

     

    על שירתו באצ"ל אמר שניאור: "זה לא היה דבר חריג בזמנו, כולנו שירתנו אז באצ"ל. אני לא כל כך אוהב לנבור בעבר, אני רק יכול לציין שהייתי מפקד פלוגה, השתתפתי בשוד הרכבת יחד עם גידי פלגין שהיה מפקד הפעולה, עם פנץ לא יצא לי ללחום כי פעלנו תמיד בחוליות קטנות ועסקנו בעיקר החרמת נשק ודברים נוספים שלא ארצה לפרט".

     

    על נפילתו של פנץ אמר: "הוא ספג פגיעה ישירה של טיל נ"ט כשנסע עם המשוריין שלו ביפו ונהרג במקום, כאבנו מאוד את המוות שלו, אבל המשכנו ללחום". בשנת 1998 נקרא ביפו, העיר בה נפל פנץ, רחוב על שמו. חמש שנים מאוחר יותר הוצב פסל גדול בדמותו באותו רחוב.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים