הכל נשאר במשפחה

הם חזרו הביתה מתל השומר והחלו לתעד את מחשבותיהם. אחר כך המשיכו וכתבו על הכל; על חיי בנם שבצבא, ועל חיי המשפחה שנסובים סביבו במשך שלוש שנים. הקלסר עם הדפים הכתובים הלך ותפח, ולמחשבות הפרטיות של ההורים התווסף תיעוד של כל האירועים שקרו לבארי בצבא - הסיפורים שסיפר, פתקאות שהשאיר ליד הטלפון, מקומות שבהם שירת ושבהם ביקרו אותו, שיחות אישיות אתו, סיפורים על חיילים וקצינים שהכיר ועוד. כך עד השחרור שלו מצה"ל, אם יש דבר כזה בכלל, שחרור, במדינה הזאת.

בארי וטלי מרט (התמונות מתוך הארכיון המשפחתי)

כעת, 14 שנה אחרי, יוצא לאור ספרם המשותף "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו"; מן סיפור כל-ישראלי, פטריוטי מאוד, מלווה באיורים של יצחק ברזילי. הספר הוא בהחלט שיר אהבה למדינה ולצה"ל, אבל הוא גם לא ממש מעלים עין מסוגיות מורכבות שמלוות את החברה הישראלית: השפעת השירות בשטחים על החיילים, היחס הדו-ערכי למתנחלים, הטעויות של צה"ל ושל מערכת הביטחון ועוד.

יחיעם מרט, תושב אבן יהודה, שירת שנים רבות ב"מוסד", שם שימש בין היתר כראש אגף מבצעי, ופרש לפני שמונה שנים. היום הוא מנהל ביחד עם אשתו חברה משפחתית, העוסקת בתחומי ייעוץ אבטחה ומודיעין עיסקי בחו"ל. מרט נולד ב-1946. אביו שירת ב"הגנה" ובפלמ"ח ולחם במלחמת השחרור. יחיעם הוא בן אמצעי מבין שלושה אחים: אבנר, יליד 44', ובארי יליד 48', שנהרג בקרב בחווה הסינית ביום הכיפורים.

בארי מרט הצעיר הוא היום בן 33, נשוי ואב לילדה, ועובד כמהנדס מחשבים בחברת "נייס". בארי מרט הוא למעשה דור שלישי ללוחמים (גם אחיו עדו שירת שירות קרבי). "כשיש לך בן ביחידה קרבית - כל המשפחה מעורבת בסיפור הזה", אומר יחיעם. "הוא נכנס לעזה לשבועיים - ואתה נכנס איתו".

אין לך תחושת מיאוס מהצורך לגייס דורות שלמים של צעירים לצבא ולהפוך אותם ללוחמים?

"בארי הוא סרן בצנחנים בן 33 ובעיני הוא עדיין ילד. בעקבות השירות הצבאי שלו הוא הלך שמאלה בדעותיו הפוליטיות, אחרי שהוא ראה מה קורה בשטחים. אני מניח שמנגד יש כאלה שהולכים ימינה. בכל אופן, כולנו בבית בכיוון של פשרה ומבינים שכוח לא פותר הכל".

יש בכלל דבר כזה בישראל, להשתחרר מהצבא?

"שני הבנים שלי משרתים במילואים ומשתתפים בכל האירועים שקורים פה; לבנון, חומת מגן וכיו"ב. הסיפור הזה לא נגמר אם אתה לא עושה צעד להשתחרר ממנו. מצד אחד, יש לנו עכשיו הזדמנות חד פעמית לעשות הסכם שלום מוצלח עם הפלסטינים, בגלל הסיטואציה העולמית. מצד שני, קמים לנו אויבים חדשים כל הזמן".

בארי מרט. גרם להוריו להתחיל לכתוב

מרט כותב בספר על אובדן התמימות. היום, ובמיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים, החברה הישראלית כבר יודעת שהממשלה ומערכת הביטחון יכולות לטעות, ושלא כל המלחמות הן מלחמות "אין ברירה".

כשהוא נשאל על ההבדל בין הלוחמים של אז ללוחמים של היום, הוא לא מהסס להכריע לטובת הנוכחיים: "החיילים והקצינים היום יותר טובים ממה שאנחנו היינו, הם יותר חכמים, משכילים ומכירים את עולם הטכנולוגיה. אנחנו היינו תמימים, לא הבנו במציאות הפוליטית שום דבר. הייתי חייל ב-67' ובכלל לא עלה על דעתי כיבוש השטחים. הייתי בטוח שמיד אחרי המלחמה נחזיר את השטחים. מלחמת ששת הימים נראתה לי בכלל מלחמת מגן".

"היום כמעט כל ילד שמתגייס לצבא מבין בפוליטיקה וקורא עיתונים. בנוסף, לנו היתה רוח ציונית יותר, חיינו למען הקבוצה, היום יש מרכיבים אישיים של שאפתנות, הגשמה עצמית, רושם ועוד".

כמו כן, מוסיף מרט כי היום יש גם יותר אינטגרציה בצבא היום. "בזמן שלי אם לא היית מקיבוץ עין חרוד או גניגר - הסיכוי שלך להיות מפקד פלוגה בצנחנים היה קטן. היום בקורס קצינים של הבן שלי יש חבר'ה מבית שאן ומבאר שבע. ישראל נכנסה לצבא על כל השכבות שלה".

יש גם יותר דתיים לאומיים ביחידות הקרביות

"יכול להיות שהיום המספרים בקרב דתים לאומיים יותר גבוהים משל חלקים אחרים באוכלוסייה. אצל האויב יכולת הגיוס על רקע אידיאולוגי היא עצומה. אז גם אצלנו בשם הדת אנשים מתגייסים לצבא".

שמות בלי מיסטיקה

בארי מרט המנוח נקרא על שם ברל כצנלסון, קרוב משפחה של אמו. כשנולד בארי, בנו הבכור של יחיעם, האב לא ראה כל בעיה לקרוא לבנו הבכור על שם אחיו המת. "כשהוא נולד בכלל לא חשבתי על משהו שלילי, בכלל לא דאגתי, אבל אשתי כבר בברית מילה שלו חשבה על מה יהיה בצבא. רק כשבארי הגיע לגיל 18 התחלתי לחשוב. כל מיני אירועים וקרבות ותקופות קשות שלו בצבא הביאו אותנו למחשבות עמוקות בעניין".

הספר הוא שיר אהבה לצה"ל והמדינה, אבל גם עם ביקורת

"הוא נמצא בלבנון ואז אתה חושב שאולי לא טוב שקראת לו בשם הזה. בכל זאת, בסופו של דבר אני מאוד מרוצה שקראתי לו ככה. אני לא מאמין במיסטיקה. חוץ מזה, השם הזה משפיע עליו לטובה - הוא אדם אמביציוזי ויש בו רצון להצליח ולהיות ראוי לשם ההירואי הזה".

בזמן השירות שלו, היה הבדל בהתמודדות שלך ובהתמודדות של אשתך עם המצב?

"אשתי מחזיקה בקונפליקט גדול משלי, והפחדים והחששות שלה גדולים יותר, כי היא לא היתה בשירות קרבי, הדברים האלה לא מוחשיים בשבילה. היא מבחינתה מיד עושה שלום עם כולם, אבל היא גם מבינה שהבן שלה עדיין צריך להתגייס לצבא".

"אשתי לא יודעת איך זה להיות במארב בלבנון, איך זה עובד ומה קורה אחרי שעתיים. היא לא יודעת מה

זה לסרוק בית בקאסבה בחברון ומה זה לצנוח. הפחדים שלה תיאורטיים יותר מאלה של אדם שעשה את זה, ויודע שהרוב חוזרים בשלום ושאנחנו עדיין יותר חזקים".