אני, האגדה

חבר שנכח בהופעה של בוב דילן לפני שבועיים חזר עם התובנה הבאה: "לא חסרות לי תלונות על המופע. אבל עדיין, זה דילן והוא אגדה". ותרשו לי להוסיף – אגדה שיודעת שהיא כזו. דילן אף פעם לא התיימר להיות צנוע. מאחורי התדמית הסגפנית וההטפה הצדקנית הסתתרה לה תמיד נפש של כוכב שמודע לעצמו ולממדי ההערצה וההערכה להם הוא זוכה. על כך יעידו אינספור ראיונות עם האיש, לצד עדויות ממפגשים מקריים עם נביא הפולק והזעם. ועל כך יעיד גם האלבום הטרי שלו, ה-33 במספר, "Together Through Life".

עוד לא הגענו למחצית הראשונה של שנת 2009 וכבר זכינו לקבל אלבומים חדשים משלושת עמודי התווך של הפולק-רוק האמריקני, ברוס ספרינגסטין, ניל יאנג ובוב דילן, רק מעט אחרי אלבומיהם הקודמים. אך כמו במקרים של חבריו לכס, גם אצל דילן לא ברור מה היה דחוף כל כך: האלבום החדש נשמע כמו המשך חיוור ל-"Modern Times", אלבומו הקודם מ-2006.

לא שחסרות כאן רצועות טובות, דווקא בכלל לא. העניין הוא, שגם אם מתעלמים מאיכויותיו הקוליות של האיש בשנים האחרונות (ובינינו, גם לפני 40 שנה הוא לא היה בדיוק סוזן בויל), וגם אם נשווה לחומרים הפחות מרתקים שלו משנות ה-80, מדובר ביציאה לא כל כך מרגשת. ולמי שימהר לשלוף את קלף הגיל המתקדם (בכל זאת ימלאו לו בעוד חודש 68) תמיד אפשר להזכיר את "Working Man's Blues" מהאלבום האחרון, שנכתב בסך הכל שלוש שנים לפני כן.

ליריקן מכושף

אבל בעוד הדילן החדש לא חף ממגרעות, ומכיל באופן כללי פחות מלודיה מבעבר, תמיד אפשר לסמוך על הבחור בתחום הטקסטים. דילן, ליריקן מכושף, עדיין מספק פה ושם שורות אלמותיות עם קריצה הומוריסטית חיננית, ולראיה "My Wife's Hometown" החמוד והמתחכם. מפתיע לגלות, עם זאת, שאחד מכותבי המילים המהוללים של הרוק דווקא נעזר הפעם באלבום בשותף לכתיבה. כל שירי האלבום, מלבד "This Dream Is You", נכתבו בשיתוף רוברט האנטר, מי שנודע עד כה בעיקר בעבודתו עם הגרייטפול דד.

משורר הרוק דווקא נעזר בכותב נוסף

"It's All Good" השמח, הסוגר את החבילה, מזכיר לנו את האמן הלא מתפשר שהפליא להצליף, במילים ובניסוחים מדויקים, אמת בכל מאזיניו. דווקא השיר הצוהל הזה שמטיח בך כי "כוס של מים היא כל שצריך כדי לטבוע", מכיל בתוכו ציניות, מרירות, אירוניה ואנרגיות, שקצת חסרות בשאר האלבום. בהתאמה עם התוכן המפוכח, דקדנס מעולם לא נשמע קצבי יותר. אבל שני אלה בהחלט אינם מייצגים את שאר היצירה.

מרירות מתקתקה

האלבום, רובו ככולו, עשיר רגעי רוקנ'רול-בלוז חשמלי בסיסי ומצוין, וגם אם דילן הוא כבר לא גדול מבקרי התרבות, אסור לשכוח שכיום יש מספיק כאלה. את מקומן של שורות ענק כמו "רוחות של טמטום נושבות עם כל תנועה קלה של פיך" תפס טון כואב וציני פחות, שבא לידי ביטוי בעיקר ב-"Life Is Hard", שמציג את דילן במצב הצבירה הצרוד והעזוב ביותר שלו בשנים האחרונות.

קטע קשה ומחוספס כמו "Forgetful Heart" או רוקאבילי קלאסי ולא מתחכם כמו "Jolene", לא ההוא של דולי פרטון, הם הוכחה לכך, שלמרות חוסר המקוריות הברור באגף הלחנים (דילן מעולם לא היסס לשאול לעצמו פה ושם לחנים קיימים ומוכרים כבר), אגף הביצוע עדיין חי ובועט. למען האמת, גם " Shake Shake Mama" המצוין, אולי המרענן והבועט שבשירי האלבום, היה יכול להיראות כעוד קלישאת רוק-בארים מעושן, אבל משהו בביצוע הדילני הטיפוסי ממלא את כל העסק בתשוקה אותנטית ובמרירות המתקתקה שהתלוותה מאז ומעולם לז'אנר הנכחד הזה, עד רמת הפייד-אאוט הקולע בסוף.

כן, אפשר בהחלט להגיד שמדובר כאן בעוד אלבום דילן התואם את רוח השנים האחרונות, במיוחד נוכח המחסור ברגעים גדולים באמת כמו "Most Of The Time" היפה מ-89' או "Blowing In The Wind" הקלאסי. היעדרו של שיר מרגש באמת, כזה שיגע מעבר לרמת המילים והתכנים של דילן, קצת מעכיר את חווית ההאזנה לאלבום זה, שלא מחדש המון, הן ברמה המוזיקלית והן בטקסטואלית. לפחות לא בסטנדרטים שהורגלנו אליהם ממי שכונה לא אחת "הטרובדור המודרני של זמננו".

בוב דילן, "Together Through Life", יונייטד/NMC