זה היה ביתו: עדנאן מחפש את הכפר מ-1948

"יום השמחה שלכם, הוא יום הזיכרון העצוב שלי". 61 שנה לאחר שיצא עדנאן עבד אל-האדי מביתו שבכפר אל-לאג'ון הסמוך למגידו, הוא חזר למקום - מסתובב בין העצים שנטעו על חורבות הבית וזוכר בדיוק היכן ישן ואיפה שיחק, מתבונן בכאב על עץ הרימון התאנה והזית, מוחה דמעה ומבטיח לעצמו שאם לא היום אז בטח מחר עוד ישוב ויתקע יתד על האדמה שנלקחה ממנו.

הוא היה בן שש כשאביו אסף אותו ואת בני משפחתו בשעת לילה. "אבא לקח את הסוסים והחמור, העיר אותנו ואמר שנלך עד שייפסקו היריות. אבא הבטיח שתוך יומיים - אולי שבוע - נחזור", הוא משחזר. לבית שעזבו בני משפחתו ב-1948 הם לא חזרו. תחילה נדדה המשפחה לשטח עליו עיבדה את אדמתה, משם התגלגלו לכפר הסמוך זלפה.

התחנה השלישית היתה טייבה, אך לבסוף קבעו את משכנם באום אל-פחם, שם הם מתגוררים עד היום.

השבוע חזרנו עם עבד אל-האדי למקום שבו התגורר כשהיה ילד. כל עץ מזכיר לו את העבר - עץ הרימון, התאנה והזית. 

בזמן שמדינת ישראל חוגגת 61 שנים לעצמאותה הולכת ותופסת צעקת כאב הנכּבה מקום מרכזי בהוויה של תושבי ישראל הערבים. שנים רבות לאחר שעזבו את בתיהם, שואבים אלפי ערבים את הכוחות להרים ראש ולתבוע שישיבו להם את מה שלתפיסתם נגזל מהם אז - ב-1948.

"אני חושב שהגיעה השעה שבמדינת ישראל יבינו שחי כאן עם פלסטיני ואי אפשר להוסיף ולהתעלם ממנו ומכאבו", הוא אומר. "לבני העם הזה יש זכות מלאה לשוב לביתו, ועל כן אני אומר: ראשית תכירו שיש לי את זכות השיבה - האדמות הללו שלי הן. העובדות מדברות בשטח - עצי הסברס, התאנים והשקדים".

זוכר את העצים מ-1948. עבד אל-האדי (צילום: ג'ורג' גינסברג)

אם יענו דרישותיו של עבד אל-האדי ושל ערבים נוספים, יהיה צורך להרוס יישובים יהודים: "מספיק מצפון וכוונה טובה. אם אדמות הכפר אל-לאג'ון למשל, השייכות לנו הם 44 אלף דונם, תנו לנו רק מחצית - אפילו פחות מכך, אבל תראו שאיכפת לכם. אז כל הכסף שמתבזבז על מלחמות יילך לטובת שני העמים לפיתוח, לתעשייה, להשכלה גבוהה ולתשתיות. אנחנו צריכים לחיות יחד, אבל לא שאני הסוס ואתם האדון. את זה אני לא מקבל".

הגדול שבכפרי האזור

הכפר אל-לאג'ון הוקם בשנת 1910 ובו התגוררו 1,279 תושבים. על-פי תכנון המנדט הבריטי צפוי היה הכפר להפוך לעיר, ובידי עבד אל-האדי מפת מתאר המלמדת על כוונות המנדט. "אם לא היינו נעקרים מבתינו, היום היתה כאן עיר גדולה יותר מאום אל-פחם".

מבין 531 הכפרים הערבים שנעזבו ב-1948, נחשב אל-לאג'ון לאחד הגדולים שבהם. בפאתי הכפר ניצב מחנה בריטי ובכפר עצמו היו בית ספר, מרפאה, מסגדים, שוק בהמות וחיי קהילה תוססים.

כשפרצה מלחמת העצמאות נמלטו התושבים מבתיהם, מרביתם אל אום אל-פחם וכפרי הסביבה, אחרים ברחו לגדה ואפילו לקנדה ולארצות ערב.

על אדמות הכפר שננטש נטעו תחת הבתים שנהרסו עצים, ועל חלק אחר נמצאות האדמות של קיבוץ מגידו הסמוך. לפני חמש שנים הגישו 200 משפחות מהכפר תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת להשבת אדמותיהם. בתביעה דרשו התושבים לקבל 300 דונם, אולם בית המשפט קבע כי האדמה מעובדת ויש עליה עצים שנטעו. התושבים ערערו לבית המשפט העליון ובחודשים הקרובים צפוי להתקיים דיון בעניין.

"על האדמה הזו לא נוותר", מצהיר עבד אל-האדי. "גם הילדים שלי מכירים ויודעים איפה אבא שלהם גר. אנחנו מגיעים לכאן מדי כמה שבועות, ובכל פעם אני אומר להם שאנחנו בעלי זכות על האדמה הזו אנחנו מחכים להחלטת החוק, אך אם נקבל תשובה שלילית, המדינה היא זו שמכריחה אותנו להיאבק. אולי היום זה לא יילך, אבל גם הילדים שלנו יוסיפו ויילחמו".

עבד אל-האדי במעיין בכפר אל-לאג'ון (צילום: ג'ורג' גינסברג)

למרות שחלפו עשרות שנים, רק בשנים האחרונות מציינים הערבים את יום הנכּבה. "היינו צריכים תחילה למקם את עצמנו מחדש, להילחם על הקיום היום יומי, למצוא בית, לחפש עבודה", מסביר עבד אל-האדי את המחאה המאוחרת. "המדינה לא איפשרה לנו להתפתח. בשנת 1967, כמעט 20 שנה אחרי הנכּבה, חל המפנה הראשון. אנשים החלו לחשוב על עצמם. פתאום אנשים הבינו שהבתים והאדמות שלהם אינם, ומכאן מתחיל תהליך ארוך. היום אנשים התבגרו, החברה יותר מפותחת ויש כסף לאנשים. המשפחה גדלה ואנו רוצים לתת לילדים אדמה לבנות עליה בית. אנו נזכרים שממש כאן, לא רחוק, יש אדמה שהיא שלך והלב נקרע. אתה מבין שאם לא תדרוש את האדמה שלך אף אחד לא ישיב לך אותה ואז אתה מתעורר".

פרושה המילולי של הנכּבה הוא שואה, עבד אל-האדי אינו עונה באופן ישיר האם ניתן להשוות בין שואת העם היהודי ליום האסון של הפלסטינים. "בשנת 1948 העם הפלסטיני כמעט הוכחד כליל. חלק הושמד, חלק הוצא בכוח מאדמתו ובשבילנו זו השואה של העם הפלסטיני. העם היהודי סבל בשואה בגלל הנאצים. בשנת 1948, כמה שנים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה הייתי מצפה מהיהודים שילמדו מהאסון שקרה להם,

אך במקום זאת הם לקחו את אסונם והפילו אותו על הפלסטינים. אני שואל למה? למה לטבוח בנו ולעקור אותנו? לאנשים שחיו כאן לא היה נשק להיאבק. חיו כאן פלאחים פשוטים".

מנגד, הוא לא מוצא דמיון בין פינוי התושבים היהודים מגוש קטיף למקרה שלו. "איך אפשר בכלל להשוות? האנשים שגרו בגוש קטיף היו כובשים שחיו על אדמות ששייכות לתושבי עזה, שהם בעלי הזכות על הקרקע. בממשלה החליטו להוציא אותם משם, אז הם הלכו. במקרה שלי אני בעל האדמה מדורי דורות, אני לא כובש. עקרו אותי מאדמתי, כך שבכלל אי אפשר להשוות בין מי שגנב אדמה לביני. אני לא גנב, זו האדמה שלי שנלקחה ממני ואני עוד אשוב אליה".