ים יבשה

הרכבת מגיחה מתוך המנהרה. ים כחול, צלול, גדול, מחליף את החשיכה בחלונות. ריומאג'ורה, כפר קטן שהוא גם יעד הנסיעה, מופיע מול העיניים. המחשבה הראשונה שחולפת בראש היא בעצם תחינה: "רק אל תיפול‭“!‬

כאלה הם חמשת הכפרים של הצ'ינקווה-טרה - תלויים על בלימה, כמעט גולשים מהצוקים שעליהם הם בנויים לתוך מי הים התיכון שלמרגלותיהם, נראים כמו יצירה של צייר מתוסכל, שרגע אחד של שיגעון הוביל אותו להתיז את כל פלטת הצבעים שלו על צלע של הר. ברגע השני צריך לאסוף את הלסת שנשמטה לרצפה מכל היופי הזה שמסביב.

הצ'ינקווה-טרה ‭Cinque Terre)‬ באיטלקית: חמש אדמות‭,(‬ שנמצאת בריביירה של צפון-מערב איטליה, היא שמורה ייחודית מאוד - שמורה תרבותית, כזו שמגינה על אנשים ועל בתים. היא אינה משמרת מפני פגעי הזמן רק את הטבע הים-תיכוני הפראי שחוגג בה, אלא בעיקר מסורת איטלקית כפרית שהולכת ונעלמת.

גולת הכותרת של הפארק הלאומי היא חמישה כפרים קטנטנים הנושקים לקו המים הסלעי והתלול של הים, מוגנים מפני הפיתוח המואץ של המאה ה‭.21-‬ מאמצים גדולים מושקעים בשימור ובטיפוח כל פרט זעיר במה שכפרי הדייגים האלה הצמיחו בספונטניות במרוצת מאות שנים של קיום - החל בסמטאות המתפתלות, דרך צבעי הקירות הפסטליים וכלה בחקלאות הענפה סביב, שמבוצעת כיום בשיטות מסורתיות בלבד.

ואדי כפרי. ורנצה (צילום: mct)

הדרך הטובה ביותר להיכנס אל תוך הציור המציאותי הזה היא ברכבת, שמגיעה לכל אחד מהכפרים והיא דרך מהירה ביותר לעבור ביניהם. לחלופין, ניתן להשתמש במערכת המיניבוסים האקולוגיים שפועלת במקום, במעבורת ששטה בין הכפרים או באופני הרים.

חוויית הכפרים האותנטית ביותר מושגת, ללא ספק, ברגל. רק כך אפשר להתרשם מגוֹני הירוק שבתמונה הנהדרת הזו. בין הכרמים, המטעים והחורש הטבעי שגודשים את הרכס נפרצו במהלך מאות שנים שבילי פרדות, המקבילים לקו החוף ומובילים מכפר לכפר. יש שתי אפשרויות עיקריות להליכה בצ'ינקווה-טרה: שביל מתון יחסית שמוליך מכפר לכפר, ומסלול קשה, תלול והרפתקני בהרבה שנקרא "שביל הקדושה" והליכתו אורכת יומיים לפחות. הוא נמתח על גבי הרכס שמעל לכפרים, ואם רוצים לרדת לתוכם צריך לרדת אליהם בשבילים קטנים ולטפס בחזרה לשביל הגבוה.

"השביל הכחול‭,"‬ הטרק הקצר יותר, אורך כחמש-שש שעות. לאלה יש להוסיף גם את זמן השוטטות בתוך היישובים ומעט זמן מנוחה, כי הדרך לא מאוד קלה. לפיכך, מומלץ להתחיל את המסלול מוקדם בבוקר או לערוך הפסקת לילה באחת האכסניות והחדרים להשכרה שמוצעים בכפרים. כניסה לפארק ליום אחד עולה 5 אירו. נסיעה בלתי מוגבלת במערכת הרכבות עולה 3 וחצי אירו נוספים.

שביל האוהבים  

לאחר סיור קצר בכפר הראשון - ריומאג'ורה, על רחובותיו התלולים וטירתו המבוצרת, שהגנה בעבר על התושבים מפני התקפות פיראטים - מתחילים את המסלול בהליכה לכיוון צפון על שביל שנקרא "שביל האוהבים‭."‬ איטלקית מעורבבת ברחש גלים, בתיבול סלעים מבודדים, היא אכן מתכון נפלא לכמה רגעי אהבה, שמצדיקים בהחלט את שם המקום.

לאחר הליכה רומנטית של כ‭20-‬ דקות מגיעים לכפר הבא, מאנארולה, שמזמין שיטוט בסמטאותיו הימי-ביניימיות הצרות, המכונות באיטלקית "קארוג'יו‭."‬ אם יש קצת זמן כדאי לבקר בכנסייה הקטנה שנבנתה במאה ה‭.14-‬ מומלץ גם לטעום מהיינות המקומיים, שמיוצרים בשיטות מסורתיות ונמכרים מטעם קואופרטיב חקלאי שמאגד את כל חקלאי האזור. לא לפספס את היין הלבן, שנקרא בפשטות צ'ינקווה-טרה, ואת הסיאצ'טרה, יין הצימוקים המקומי.

סמטאות צרות (צילום: mct)

ההגעה לכפר הבא, קורניליה, שהוא הקטן והמבודד מבין החמישה, ממחישה היטב מאין מגיע היין הנפלא שטעמו עוד מהדהד בפה. השביל הכחול מתפתל ועובר ממש בתוך כרמים הבנויים על טרסות מדורגות שנושקות לחוף. הגפנים המקומיות, מצידן, נראות מרוצות מאוד מהתנאים, וממש כורעות מעומס ענבים כי רב.

היסטוריונים מסבירים שההתבססות החקלאית במקום לא הייתה קלה, אבל מהרגע שהכפריים הסתגלו לפני השטח הייחודיים ומצאו את הפתרונות ואת השיטות המתאימים הם תוגמלו בהתאם, כי איכות האדמה פה גבוהה מאוד.

הקירות העתיקים שתוחמים את שטחי הגידול מכונים "קירות אבנים יבשות‭,"‬ והם בנויים מסלעים קטנים שנערמו זה על גבי זה לפני יותר מאלף שנה ללא שימוש במלט או באדמה שידביקו אותם זה לזה. במשך דורות הם מנעו מהאדמה לגלוש לתוך הים. בתחילת העשור התעורר צורך בהול לטפל בקירות, שחלקם היו במצב התפוררות מתקדם כתוצאה מהזנחה וממזג אוויר לא נוח. הנהלת הפארק גיבשה תוכנית חירום, וכיום אפשר שוב להתרשם מדרישת השלום הזו שהניחו פה חקלאי העבר ומשמשת את ממשיכי דרכם עד היום.

לצד הגפנים אפשר למצוא גם סברס, זיתים, לימונים ועגבניות, כשעל הכל מנצח בושם תאנים מתוק שמלווה את הטיול מתחילתו עד סופו. בהמשך הדרך אסור לפספס השתכשכות קצרה בבריכות המים הקטנות שנוצרות בין הסלעים על קו המים. כדאי לחפש שבילים צדדיים שיורדים לשם ולהיכנס למים בבטחה בעזרת סולמות שהוצמדו לאבנים.

אל קורניליה עצמה יש לטפס כמה מאות מדרגות. כשמגיעים מתגלה כפר שהוא בעצם מרפסת אחת ענקית: כל כולו בנוי כך שהוא משקיף אל ההרים הירוקים ואל הים הנוצץ. כל נקודה מתחרה באחותה על תואר התצפית המרהיבה. הבתים הצבעוניים בנויים בגיבוב, בוקעים מתוך הסלעים ומטפסים זה על זה כאילו נלחמים על רוח הים ואור השמש. המרכז ההיסטורי של הכפר הומה במיוחד ומציע למכירה שלל מוצרים מקומיים, מתוכם בולטת (לעין וללשון) הגִרסה הצפון-איטלקית ללימונצ'לו של הדרום - הלימונצ'ינו, שזורח מעל למדפים בצהוב זוהר.

לימון מתוק  

אחרי הידחקות בין מבוך הסמטאות מומלץ לעלות להריסות המבצר ולהתרשם מתצפית על קו החוף שיופייה כמעט לא ייאמן. יש מי שמגיעים לפה דווקא בימי החורף, תקופה שבה סערות אלימות מאוד פוקדות את האזור, מגביהות את הגלים הגועשים ומשוויצות בכוחו המשתולל של הטבע.

הדרך לוורנצה, הכפר הרביעי, אורכת כשעה וחצי. ככל שמתקדמים צפונה, כך הופכות הדרכים קשות להליכה וצרות יותר - אבל גם שקטות ודלילות יותר בתיירים, שמעדיפים את הנוחות של קרונות הרכבת.

ורנצה הוא ואדי כפרי: במקום נחל עוברת בו מדרכה עתיקה, במקום מדרון סלעים עומדים משני צידיו בתים צרים וארוכים. ההמון זורם באמצע. משני צידי הרחוב עומדים מבנים ועליהם מלבלבות תוספות בנייה מאולתרות שצמחו במרוצת הדורות בהתעקשות לאתגר את ממדיו של הרחוב הקטן. פרחי נייר צבעוניים מקשטים את הרחובות, וצלילי השקת כוסיות עולים מהמסעדות שמצויות באזור וממלאים את האוויר. בקצה הרחוב נמצאת כנסייה קטנה שיושבת כמעט בתוך המים, ולידה מבצר שנבנה במאה ה‭.11-‬

עד לפני כמה שנים היה הצ'ינקווה-טרה יעד בעיקר למביני דבר. בשנת 1997 הוכרז המקום "אתר שימור עולמי של אונסק"ו‭," ‬ומאז החלו לפקוד אותו כמויות גדולות בהרבה של תיירים. היום ‭5,000‬ תושביו מועסקים בעיקר בתחום התיירות. מעמדו החוקי המיוחד אמנם מגן עליו מלהפוך לעוד חבל ארץ כפרי שנכבש ונדרס בידי תעשיית המלונות והקיטש, אבל גם מושך אליו המונים, שבחודשי השיא הופכים את מרכזי הכפרים לצפופים באופן מעיק. מה שבטוח הוא שכפרי דייגים של ממש, נקיים מנטיות מוזיאוניות, כבר לא תמצאו פה.

מסורת איטלקית שנעלמת. ורנצה (צילום: index open)

את הדרך לכפר האחרון, מונטרוסו אל מארה, עושים בדרך כלל לבד, על שביל צר שההליכה בו אורכת כשעה וחצי. כאן זאת כבר פסיעה של ממש לתוך עולם האגדות. גשרוני אבן קטנים מעבירים את ההולכים מעל לנחלים חרישיים שמתפתלים לצד הדרך, והסבך הופך פראי יותר. מתוך אחד המטעים עשוי לצוץ בכל רגע מקומי שמוכר לימונדה מבורכת מעשה ידיו.

מיוזעים ועייפים, בשערי הכפר החמישי והאחרון, הגוף יתחנן לצלול היישר אל תוך המים יחד עם מאות הרוחצים האחרים, שנהנים מהחוף היפה והחינמי של מונטרוסו.

מעל לנמל הקטן משקיף פסל המוקדש לנפטון, אל הים, המתאר אדם הפורץ במאמץ רב מתוך הסלע. משקלו הכולל ‭170 -‬ טון, מעט פחות ממשקל הרגליים שלכם בתום יום קשה של טיפוס והליכה.

הציפה המתוקה על גבי המים הרוגעים מתחרה בהרוויית הצימאון בלימונדה בעלת טעם מיוחד, שמקורו בזן לימוני צ'ינקווה-טרה שכמותו פגשתם היום לראשונה. כן, אפילו הלימונים מתוקים פה.