שתף קטע נבחר

במקום למחות, זוללים וסובאים

חגיגות יום העצמאות בחצרותיהם של שועי הארץ, רק הבליטו את הפערים החברתיים, שנראה שהכל התרגלו אליהם

פדריקו פליני תאר בסרטו הנפלא "סטיריקון" את התפוררותה של רומא בהילולות של המעמדות העליונים, שהיו עוברים ממסיבה למסיבה, זוללים וסובאים עד שהיו מקיאים את תוכי מעיהם, וחוזר חלילה. כדי להרבות עניין היו נוהגים שם גם לכרות את ידיהם של עבדים לעיני הקהל, כמו גם להרוג, פשוטו כמשמעו, בני תמותה אחרים שלא שפר עליהם מזלם לאור תשואות הצופים הלומי היין.

 

שיאן של החגיגות הללו היה כמובן בימים "לאומיים" בהם ציינו ברוב עם, פאר והדר, את ימי ההולדת של הקיסר למשל. או אז זרם היין כמים, המגשים התפקעו מכול טוב, האורגיות ונשפי החשק היו נמשכים עד שעות הבוקר והאנשים היו מתחרים ביניהם מי מהם הוזמן ליותר מסיבות. הסוף, גם הוא ידוע. שבטים פרימיטיביים וברברים הצליחו להכריע בקלות יחסית את האימפריה הגדולה מכולם שנחשבה בעולם העתיק כבלתי מנוצחת וששלטונה יכון לעולמי עד.

 

נזכרתי בפדריקו פליני בזמן שקראתי בימים האחרונים בעיתונות הכתובה והאלקטרונית את תיאורי מסיבות יום העצמאות של שועי העם ורוזניו. כאן התחככו הפוליטיקאים עם אילי ההון על מדשאות טייקון זה, ושם שוב נפגשו אותם אנשים במסיבה שנערכה בחצר משרד הביטחון במוצאי החג. הגדיל לעשות אחד שערך ביום העצמאות מסיבה לזכר קרוביו שנרצחו בפיגוע טרור. הלומי שמפנייה וסושי מהערב הקודם, נקבצו והסתופפו בחצר ביתו המטופח האנשים שרק אמש התחככו אחד במשנהו, שרו בציבור, בלסו קבב ושווארמה (כדי להיות בכל זאת קצת עממיים) והכינו את בטנם לקראת מסיבת מוצאי החג.

 

אבל המסיבה המבישה ביותר היתה זו שערכה חברת החשמל לשר התשתיות היוצא, בנימין בן אליעזר, עם סיום כהונתו. לא ברור בדיוק כמה ממון נשפך בגין מסיבה זו, שבה הופיעה בין היתר זמרת מפורסמת שנפרדה מהשר בקול בוכים. האם יש משמעות  לעובדה שחברת החשמל היא למעשה פושטת רגל? או שהמונופול הדורסני הזה עושה ככל העולה על רוחו במדינת ישראל? במקום לייצג את האינטרסים של המדינה מול המונופול, נראה כי השר היוצא נהג בדיוק להיפך כשהגן על האינטרסים של העובדים למול המדינה. לכן, בצדק, קוננו עובדי החברה ומנהליה עם פרישתו וערכו לו מסיבה שלפי המתואר יכולה הייתה להוות חלק מסרט המשך של פדריקו פליני.

 

ובד בבד עם עליית קרנן של המסיבות – ירדה קרנה של המחאה. רק לפני עשור יצאו אנשים לכיכרות ולרחובות להפגין ולמחות. נגד הכפייה הדתית, בעד השלום, נגד ההשתמטות מצה"ל, נגד האפלייה המגדרית. העם היה אז עירני, כואב, פיקח ופיכח. כיום, אלה במסיבות ואלה מחשבים פרוטה לפרוטה. אלה סובאים וזוללים ואלה לא יודעים איך יגמרו את החודש. ומחאה – יוק. איך כתב זאב ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר: "כי שקט הוא רפש". לא סתם רפש. סחי ומאוס.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים