שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הבית של השכן

    פעם בשנה יש לתושבי תל אביב ולמבקרים מכל הארץ הזדמנות להיכנס לבתיהם של אחרים. קוראים לזה "בתים מבפנים" וזה קורה בסוף השבוע הקרוב. אלישבע זלצר קיבלה טעימה מוקדמת מהצפוי ולא נותר לה אלא להגיד: בואו בהמוניכם

    מדי שנה מתקיים אירוע מיוחד במינו בפריז, לונדון, ניו יורק וטורונטו ובעוד כ-50 ערים גדולות בעולם. במשך סופשבוע אחד פותחים תושבי הערים את בתיהם, שנבחרו בקפידה, כדי לאפשר הצצה לרגע לבתים היסטוריים ומודרניים, לווילות ולדירות פרטיות ולסטודיו של אמנים. במקביל, הופכת העיר זירה להתרחשות אורבנית - סיורים ודיונים והצגת פרויקטים, כאלה הנמצאים בתהליך בנייה ועתידיים. רוב האירועים הם חד פעמיים וכולם בחינם.

     

    תל אביב-יפו הצטרפה לרשימה וזו השנה השלישית שמתרחש בה האירוע. במשך סוף השבוע הקרוב (8-9 במאי), בסימן מאה שנה לתל אביב, כפי שנכתב בחוברת המפרטת את 137 האירועים, נוכל להתרשם מהמקוריות והחדשנות של הבנייה בעיר, שרבים מבתיה מיועדים לשימור. לצאת לרחובות ולהרגיש כמו במסיבת רחוב קהילתית, לפתוח את עינינו לרווחה כדי לראות את העיר מזוויות ראייה רבות.

     

    אלון בן-נון, האדריכל היוזם ואוצר האירוע, מספר לי שהרעיון נולד באחד מביקוריו בניו יורק. "במשך סופשבוע אחד מצאתי את עצמי מתרוצץ באטרף ממקום למקום, אוחז בחוברת בה מפורטים הבתים הפתוחים בעיר ומשוחח עם ניו-יורקרים, בעודי ממתין בתורים אינסופיים. נכנסתי לבתים שלא חלמתי שאזכה לראות ואמרתי לעצמי שחייבים לעשות זאת גם בתל אביב". אמר ועשה.


    להסתכל על העיר בעיניים אחרות. סיור בשדרות ירושלים ביפו

     

    מניסיון אישי של השנתיים הקודמות, הכל אמת. נדמה שבסופשבוע הזה, המבקרים שמים לב יותר מכרגיל ליופייה הגלוי והנסתר של העיר. יוצאים לטיול אורבני באווירה חגיגית, במהלכו נוצרת חוויית היכרות עם ארכיטקטורה מקומית. זו תחושה מיוחדת - כמו להיות שותף בתערוכה עירונית, שאנו, המבקרים בה, נהיים חלק ממנה בעצם נוכחותנו. וזה סוחף - כשמתחילים רוצים לראות עוד ועוד...

     

    לעיר מגיעים אדריכלים, מעצבים ומבקרים מכל הארץ, עומדים בתורים ארוכים (ההמתנה הממוצעת היא כ-40 דקות) לצדם של התל אביבים. התורים הם חלק

    בלתי נפרד מהאירוע. הזדמנות להכיר אנשים. לגלגל שיחה. לשמוע איפה היו, מה כבר ראו ומה דעתם, איפה יש או אין תור. ככה הזמן חולף במהירות.

     

    מענה ליצר המציצנות

    בשנים בהן כתבתי על עיצובים של בתים, הצצתי לבתים רבים. וזה מסקרן. להיכנס לבית זר זה כמו ניסיון לפענח את הגרפולוגיה של בני הבית. כל בית הוא עולם חדש, שחוקיו נוצרו על ידי דייריו, וההתבוננות בו מרתקת. מעניין להכיר את סדרי העדיפויות והקודים האסתטיים של בני הבית. הבית מדבר בשמם, הוא אומר הכול. מייד רואים אם הוא משדר נינוחות או מנוכר. אם בעלי הבית אוהבים לבשל ומארחים, קוראים ספרים ושומעים מוזיקה, נוהים אחרי אופנות חולפות.

     

    ביתו של אדם הוא המראה שלו - צנוע או מפואר, בעל אמירה אישית או מתוכנן כדי להרשים. מינימליסטי או עמוס, מסודר או מבולגן. יצר המציצנות, הטבוע בכולנו, בא על סיפוקו.

     

    רובד נוסף של החוויה הוא ההיכרות האישית עם "פותחי הדלתות". בדרך כלל הם חברותיים ואוהבים לפגוש אנשים אחרים. אפשר לנהל איתם דיאלוג על קצה המזלג, על תכנון הלופט, המשרד או הסטודיו שלהם, על האמנות שהם עושים ועל תפיסת עולמם.



    פותח דלת. הסטודיו של דני רייזנר מבחוץ ומבפנים (צילומים: אלישבע זלצר)

     

    איך בוחרים לאן ללכת?

    כדי להרגיש שוב את החוויה המצטברת בהליכה מבית לבית, נפגשתי בשבת בבוקר עם כמה מהמשתתפים - אדריכלים, אמנים ומעצבים. כל אחד מהם שאל אותי: "למה בחרת לבוא דווקא אלי"? ואכן משימת הבחירה לא הייתה קלה. ההיצע כה גדול ומה אבחר לראות? את בריכת גורדון המתחדשת או בתי באר ביפו? משרד במגדל המרובע בעזריאלי המשקיף על נוף עירוני או וילה בשדרות בן ציון? גינה קהילתית במעוז אביב או את הדירה המעוצבת של משפחת שאול? האם אבחר לשוטט במעברים תת קרקעיים בדיזנגוף סנטר או במרחבי התחנה המרכזית החדשה? אסייר לאורך אלנבי? אכנס למלון נורדאו?

     

    אחרי עיון מדוקדק בתכנייה, בחרתי באזור אהוב עלי - דרום העיר ויפו, והלכתי בעקבות חושי. נדמה היה לי שבחרתי באופן די מקרי, אך בסיומו של יום הכול התחבר.

     

    ראשונה פגשתי את האמנית ליאורה קנטרביץ (רחוב רבנו חננאל 27). הסטודיו שוכן בסביבה תעשייתית. בימי חול אני אוהבת לשוטט כאן ולהציץ למסגריות ונגריות, בתי מלאכה וחנויות מפעל ולתת קפיצה קטנה לשדרות וושינגטון הציורית. העזובה הסביבתית של דרום העיר - ניכרת. התפעלתי מהרעיונות לעיצוב הלופט ומהמגע האישי-אמנותי שלה.

     

    יצירי כפיה הנוכחיים - פסלי הכלאה בין אדם לחיות, יצוקים מפוליאסטר או מאלומיניום - יוטסו בעתיד הקרוב לגלריה בניו יורק. התיישבתי על כסא מצופה ויניל ועליו קולאז' דיגיטלי מודפס המורכב מדימויים היסטוריים ועכשוויים: מדונה ליד משה רבנו, הנסיכה דיאנה ליד חווה וסביבם נמרים ופרחים. על התקרה תלויה יצירה העונה לשם "עוגה עם דובדבן שחור" (תשאלו את האמנית על טכניקת העבודה שלה).

     

    המשכתי ברגל לגג בו מתגורר ועובד יעקב ששון (אלפסי 20), איש מוכשר שבורך ב"חכמת ידיים". הוא אוסף חומרים שנזרקו לרחוב ויוצר עולם שלם מפסולת וגרוטאות. ששון עובד להנאתו ויש לו תכניות ורעיונות עליהם הוא שמח לספר לכל מי שמוכן להקשיב. התצפית הפנורמית הלא שגרתית היא עוד סיבה טובה לעלות לגג.


    יעקב ששון בגג בו הוא גר ועובד

     

    צעדתי לסטודיו של בן קבלי, מעצב מוצר ואספן חובב (סלמה 46, בחצר). הוא זה שתכנן, עיצב ואבזר את הסטודיו בו הוא חי ועובד, וגם מצא מקום לאחסן רכב אספנות וזוגות של אופניים מיוחדים. הסטודיו, שרוב פריטיו נאספו ברחוב, נראה כקולאז' המורכב מרעיונות פשוטים אך מבריקים, המחברים נוסטלגיה ועיצוב בטוב טעם.

     

    נסעתי לסטודיו של האמן דני רייזנר (ניצנה 11, יפו) השוכן בפינת חמד פסטורלית, מול ככר קטנה במתחם נוגה, בבניין בסגנון ארט-דקו המיועד לשימור. הוא הסביר לי על עבודתו – פיסול אינטראקטיבי של אובייקטים המדברים על תהליכי שינוי. אהבתי את הכד המסתובב ובתוכו זוג רוקד ולס. המילים "שבר תיקון" בוקעות מתוכו מפיו של האמן על רקע שירת ילדה מעזה. איך באים לו הרעיונות? הוא יספר לכל מי שישאל.  

     

    אחרון חביב, ביקרתי ב"בית הפסיפס" שאין דומה לו בעולם כולו. מזה עשרות שנים מקדיש יוסי לוגסי את כל זמנו ו"מפספס" דמויות מוכרות מפסולת בניין. מקירות ביתו מביטים עלינו כל המי ומי - הוגים, מקימים ומייסדים, נשיאי ישראל, זמריה, גיבוריה והפוליטיקאים שלה. 490 דיוקנאות. 320 מטר של עיטורים וקישוטים (בית הפסיפס, יפו).


    הסטודיו (והבית) של בן קבלי

     

    נשאר לי עוד קצת מרץ, אז בספונטניות החלטתי להצטרף לסיור בשדרות ירושלים עם אדריכלי השימור שמואל גרואג וניקי דוידוב, שגדל פה. שמעתי את הסיפור הסוריאליסטי על הקמת השדרה כבולברד פריזאי בלב פרדסים בשנת 1915, ועל ימי הזוהר שלה. נכנסתי לבית הדואר המרשים. אפולו לגיסימו, נפח וחוקר ההיסטוריה של עבודות הפלדה בתל אביב, הצטרף אלינו והפנה את תשומת לבנו לשערי ברזל יפהפיים.

     

    חזרתי גדושת חוויות, עייפה ומרוצה. מזמן לא נהניתי כל כך.

     

    טיפים

    • לאירוע הזה צריך להתכונן מראש - לקרוא, לבחור ולארגן את תכנית הביקורים. יש מי שירצה לראות המון מקומות ויש מי שיסתפק בטעימות. כל אחד יבחר לפי תחומי העניין שלו וכמות הזמן והאנרגיה העומדת לרשותו. אפשר לשנות כיוון בכל רגע. את המידע המעודכן אפשר לראות באתר האינטרנט של האירוע.

     

    • אם החלטתם להצטרף לסיור, אני מציעה להתחיל בו כי התורים הארוכים מקשים על התזמון.

     

    • להקלת ההתמצאות, החוברת ערוכה על פי חלוקה גיאוגרפית. בוחרים לפי החשק, לפי מה שמדבר ללב. מתמקדים במקומות שזו הזדמנות חד פעמית לראותם ומסמנים את המסלול על המפה. כדאי לנוע ברגל ממקום למקום ולהיפטר מהשאלה "איפה החניתי את המכונית?".

     

    • אם נכנסים לסטודיו של אמן, מעיפים מבט, מחווים דעה ויוצאים – וכל זאת אחרי המתנה ארוכה בתור, חוויה הביקור יכולה להיות מאכזבת. לעיתים עבודותיו של אמן מסוים לא קולעות לטעמנו האישי, וזה לגיטימי. צריך לזכור שאמנים שמחים על הזדמנות לחשוף את יצירותיהם בפני קהל, ולכן דווקא בביקור שכזה נוצרת הזדמנות לקבל הסבר מפי האמן על עבודותיו, וזה יכול לשנות את כל התמונה.

     

    אלישבע זלצר היא עיתונאית רחוב. תגובות והצעות, קישורים ורעיונות לטור זה, יתקבלו בברכה למייל.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ליאורה קנטרביץ
    צילום: אלישבע זלצר
    הצצה למיצג מחדר השירותים בביתה של ליאורה
    צילום: אלישבע זלצר
    נוף בשדרות ירושלים
    צילום: אלישבע זלצר
    מומלצים