האיש הזה הוא לא מה שאתם חושבים
כן, הוא האם.וי.פי של האן.בי.איי. אבל לברון ג'יימס הוא תופעה תרבותית, עסקית ופוליטית שעולה בהרבה על סכום נקודותיה
הוא המנהל של עצמו. כשלברון ג'יימס היה בן 21, הוא החליט שהכי טוב יהיה אם מי שידאג לאינטרסים של לברון ג'יימס יהיה לברון ג'יימס. זה לא נשמע נורא מסובך, אבל נחשב לתקדים בשעת מעשה: בעידן שבו סוכני השחקנים הם חלק בלתי נפרד מהאתלט ומגיעים איתו לאן.בי.איי בחבילה אחת, ג'יימס החליט לזנוח את סוכנו מוצץ האחוזים וקבע שמעכשיו הוא זה שידאג לעצמו. אז הוא אסף שלושה חברי ילדות מאוהיו, והקים איתם סוכנות עצמאית בשם LRMR.
לא מעט חליפות במשרדי האן.בי.איי התמלאו זיעה רק מהמחשבה שכמה גברים צעירים, שחורים וחסרי ניסיון יהיו אחראים לעיצובו של המותג היקר הזה בימים שאחרי מייקל ג'ורדן. "באן.בי.איי בהחלט נלחצו, כי הם לא ראו דבר כזה בעבר", הודה ג'יימס לפני כשנה בראיון ל"גרדיאן". "הם היו רגילים לקונספט המקובל של בחור שמגיע לליגה עם סוכן שמטפל בעניינים היומיומיים, בעוד שהוא רק משחק כדורסל. אבל אני רציתי להיות שונה. רציתי לנהל את העסק שלי ולהיות מעורב לגמרי בפרטים הקטנים. נכנסנו לטריטוריה חדשה ונתקלנו בהרבה אנשים שניסו לגמד אותנו, שחשבו שאנחנו צעירים מדי וחסרי ניסיון, אבל זה נתן לנו אפילו יותר מוטיבציה. רצינו להוכיח שהם טעו". וכמו על הפרקט, כשג'יימס רוצה להוכיח משהו זה בדרך כלל הולך לו: בסוף 2007 הוא כבר דורג ראשון ברשימה שערך "פורבס" ל־20 המרוויחים הגדולים בעולם מתחת לגיל 25, עם קופה נאה של 27 מיליון דולר באותה שנה.
כיום ג'יימס הוא בלי שום תחרות הכדורסלן המוביל בשוק ברווחים מפרסומות - 25 מיליון דולר בשנה מחסויות, שזה 10 מיליון יותר מקובי בראיינט, השני בדירוג - אבל הוא והחבר'ה לקחו את העסק צעד אחד קדימה. במקום להסתפק בחוזים רגילים מחברות ענק כמו קוקה קולה ונייקי, ג'יימס חותם כיום על חוזים שמעניקים לו נתחים ממניות החברות שהוא מפרסם. ג'יימס כל כך מבריק בעסקאות שהוא עושה עם המותג שלו, שיש אנשים שטוענים כי לא רחוק היום שבו הוא וביל גייטס ישיקו יחד את ווינדוז 2015, וכולם ישאלו מי זה התפרן הזה שם עם לברון ג'יימס.
?WHY
הוא סחבק של האוראקל מאומהה. נגיד זאת כך: בעוד שרובנו מנהלים סמול־טוק מתחנחן עם פקיד הבנק כדי שיעשה ג'סטה וייתן לנו ריבית של 0.02% במקום 0.01%, לברון ג'יימס מקבל את העצות הפיננסיות שלו מאחד וורן באפט, שדורג ב־2008 במקום הראשון ברשימת עשירי היקום של המגזין "פורבס". "וורן הוא ללא ספק אדם נפלא", השתפך ג'יימס על באפט. "הדבר הכי טוב שהוא לימד אותי זה לבטוח בתחושות הבטן שלי. לא משנה מה ההחלטה שעומדת בפניך - כמעט תמיד הכי טוב ללכת עם האינסטינקט הראשוני שלך, כי ב־99 אחוז מהמקרים זאת ההחלטה הנכונה". באפט מצידו נתן גם הוא בפרגונים, ואמר על בן טיפוחיו ש"יש לו יותר בגרות כלכלית מאשר לי היתה בגיל 50".
המיליארדר בן ה־73 והמיליונר בן ה־24 נפגשים מדי פעם ומשוחחים בטלפון, ובאפט כבר זכה להיות אורח הכבוד של ג'יימס במשחק של קליבלנד. הם גם הצטלמו יחדיו לסרטון שהוצג בפני בעלי המניות של ברקשייר האתוואיי, החברה של באפט, והפגינו בו יכולות על המגרש במשחק אחד־על־אחד סוער. באפט ניצח, כמובן, אבל ג'יימס יצא מבסוט. כשוורן באפט בפינה שלך זה לא יכול להזיק לעסקים.
הוא עקף את ג'ורדן. במרץ 2008 הופיע ג'יימס במלוא הדרו על שער מגזין האופנה "ווג", כשבידו האחת כדורסל ובידו השנייה גופה המשובח של הדוגמנית הברזילאית ג'יזל בונדשן. ב־117 שנות קיומו של המגזין, שמופץ ב־18 מדינות בעולם והוא אולי המוביל בתחומו, הופיעו על השער רק שני גברים אחרים: ריצ'ארד גיר וג'ורג' קלוני. איי רסט מיי קייס, אני חושב.
ג'יימס הפך לשחור הראשון על השער וגם לאתלט הראשון - וככה השיג משהו שגם מייקל ג'ורדן הגדול, אלוהי הכדורסל, לא השיג מעולם. כמובן שבארצות הברית רוויית הפוליטיקלי קורקט עורר השער הקינג־קונגי הזה זעקות חמס סטריאוטיפיות, אבל ג'יימס ממש לא התרגש: "זה שאני צועק בתמונה רק מוסיף רגש לצילום", הוא הדף את הביקורת. "בכלל, כל דבר שנושא את שמי או שאני מופיע בו תמיד יקבל ביקורות טובות או רעות. למי אכפת מה אדם כזה או אחר אומר?".
הוא רב־פעמי. יש הרבה שיטענו - ובמידה גדולה מאוד של צדק - שאם תוציא את לברון ג'יימס מהסגל של קליבלנד, הקבוצה הזאת תהפוך בן רגע לנמושת הליגה. אולי מתוך הדאגה שמשהו יקרה לו והקבוצה שלו תלך פייפן, ג'יימס החליט לשכפל את עצמו בכמה עותקים.
מעשה שהיה: חברת נייקי, ההיא שהעניקה לו חוזה בסך 90 מיליון דולר עוד לפני שסולייתו השתפשפה אפילו במשחק אן.בי.איי אחד, השיקה בשנה שעברה סדרה של פרסומות שנקראות "הלברונס". ג'יימס עצמו משחק שם ארבע ישויות נפרדות, שכל אחת מהן מייצגת לכאורה חלק אחר בו שרוצה להשתלט עליו: לברון השחקן, שמייצג את תפיסת הציבור; לברון הזקן והחכם שמפזר פניני חוכמה עתירות ניסיון חיים; לברון הילד, שרק מחפש לעשות כיף; ולברון איש העסקים החלקלק והממזרי, שכל היום מברבר בסלולרי. כולם מוצגים בקליפים כישויות עצמאיות שמדברות הרבה בתוך שלל סיטואציות שהקשר בינן לבין מכירת נעליים הוא מקרי בהחלט. והפואנטה? ובכן, הפואנטה היא שלברון ג'יימס הוא הרבה דברים. הוא בן אדם, הוא אתלט מצליח במיוחד, הוא מותג. וכן, הכי חשוב - הוא גם מוכר בשביל נייקי טונות של נעליים במיליוני דולרים בשנה.
מי שראה את הפרסומות, ששווקו כסוג של מיני־סדרת טלוויזיה בשתי עונות נפרדות, יעיד שג'יימס הוא לא רק שחקן מחונן על הפרקט אלא גם על הסט. עכשיו חסר רק שיוציא סינגל עם ג'יי־זי ושיככב באיזה בלוקבאסטר קיצי, והוא באמת יהיה אול־אראונד־פלייר.
"מהחיבורים הוצאתי אותו"
הוא נשאר במשפחה. בניגוד לצ'ילבה הספורטיבית שלו, קובי בראיינט, שנהג לדלג בין רומן מתוקשר אחד לאחר, ג'יימס לא ביזבז יותר מדי זמן בחיפושים. האיש הגיע לליגה עם אהבה בילט־אין: סוואנה ברינסון, הסוויטהארט מימי התיכון העליזים באקרון. היא מצידה גם לא ביזבזה זמן, וסידרה לו כבר שני יורשים בגילו המופלג: לברון ג'יימס ג'וניור בן הארבע, וברייס מקסימוס בן השנתיים.
מכאן מתפצלות הרכילויות לשניים: יש הטוענים שמדובר באיש משפחה למופת, ויש כאלה שגורסים כי הוא לא שונה משום אתלט סופר־מצליח אחר מבחינת הגיוון הנשי שהוא מפרגן לעצמו. שמועה אחת אפילו קשרה לו קטע עם ביונסה, כיום אשתו של חברו הקרוב, הראפר ג'יי־זי. ג'יימס טוען שזה בולשיט: "אני וג'יי־זי זה כמו משפחה", הוא אומר. "אנחנו שם אחד בשביל השני".
עוד במשפחת ג'יימס האמא גלוריה, שזוכה מהבנצ'יק לשלל בתים ומכוניות כמיטב המסורת על שם אלן אייברסון ותסביך האדיפוס שלו, ובין השאר כיכבה במיני־דרמה במהלך הסדרה מול בוסטון בפלייאוף שעבר. הכל התחיל כשפול פירס עצר אותו בעבירה במתכוון מכוערת למדי, והשניים נמרחו אחד על השני עד למושבים שמאחורי הסל. גלוריה צעקה על פירס שיעזוב את הבייבי שלה במנוחה; ג'יימס, שהרגיש איך אמא שלו מחתלת אותו בפומבי ובשידור חי לעיני כל האומה, צעק עליה בגסות "סיט יור אס דאון". מקסימוס, לא? ועוד יממה אחרי יום האם.
"אמרתי לה לשבת והשתמשתי בשפה שלא הייתי צריך להשתמש בה", אמר הבן בטון נורא מתנצל אחרי המקרה. "תודה לאל שזה כבר לא היה יום האם. אבל אני מכיר את אמא שלי, זה בסדר. אנחנו בסדר".
הוא טקסט פוליטי. בבחירות האחרונות בארצות הברית נכנס ג'יימס חזק מאוד לעובי הקורה הפוליטית. בניגוד להרבה ספורטאים שמעדיפים להימנע מריקוד המינגלינג עם צד כזה או אחר - אולי כלקח מפליטת הפה של ג'ורדן הצעיר, שטען כי "גם רפובליקנים קונים סניקרס" - ג'יימס לא היסס להשמיע קול ולהיות אחד הדוברים המשמעותיים ברשימת הסלבז שהתגייסו לטובת ברק אובאמה וקמפיין ה"יס ווי קאן" הדביק שלו. ג'יימס לא הסתפק רק בהבעת תמיכה ובדיבורים, אלא גם לקח חלק פעיל בעצרת פרו־אובאמה בשם "הצ'אנס האחרון לשינוי" שהתקיימה בקליבלנד, אוהיו.
"ידעתי שאסור לי להירדם בטיול שנתי"
"הרבה אנשים מדברים על שינוי, אבל צריך גם לעשות", פרט ג'יימס על נימי נפשם של עשרות אלפי התומכים שהגיעו לעצרת. "כל מי שהגיע לכאן צריך לקחת את אבא, אמא וכל המשפחה ולהצביע, כי זה היום הכי חשוב בחיים שלנו". ואז הוא העלה לבמה את ג'יי־זי, ההוא מהמשפוחה. אחרי הבחירות תיאר ג'יימס את הרגעים שבעקבותיהן כ"הרגשה שלא תיאמן. אחד מאותם רגעים שאתה פשוט אומר 'וואו!'. זה משהו שאתה יכול לספר עליו לילדים שלך, שעכשיו הם יכולים לעשות כל דבר - להיות שחקן כדורסל או להיות נשיא".
חוץ מאישיו אובאמה היה עוד נושא פוליטי שדרש את תשומת ליבו של ג'יימס לפני שנה וקצת, אלא שבמקרה הזה הוא דווקא בחר שלא להתערב: איירה ניובל, אז שחקן קליבלנד וכיום חבר של מאירק'ה טפירו לקבוצה בבני השרון, החתים שחקנים על עצומה להגברת המודעות למעורבותה של ממשלת סין במשבר בדארפור. ניובל תכנן לשלוח את העצומה, גדושה בחתימותיהם של הסופרסטארים הנערצים במיוחד בסין, גם לממשלה הסינית וגם ליו"ר הוועד האולימפי. כמובן שכל שחקני הקאבס היו הראשונים לחתום; כולם מלבד ג'יימס. ניובל, שקצת נפגע מהנפנוף של המלך, תפס אותו לשיחה צפופה שבה הבטיח הסורר לחשוב על העניין. כלומר, לשכוח ממנו.
"ברור לי שבגלל כל החסויות והקשרים של לברון עם נייקי בסין הוא החליט שלא לחתום על זה", אמר ניובל כשנשאל לא מזמן על העניין. אז מרטין לותר קינג ג'יימס הוא כבר לא יהיה, מתברר. לפחות לא כשמדובר בהפסדים של מיליונים.
הוא אתרוג. אם פרשני הכדורסל בארצות הברית היו מכירים את הלקסיקון של אמנון אברמוביץ', הם בטח היו טוענים שליגת האן.בי.איי מאתרגת את לברון ג'יימס. אבל גם בלי שבודקים לו את הפיטם, ברור שג'יימס זוכה להגנה חסרת תקדים מהליגה במהלך משחקים.
מתי שחקן יודע שהוא גדול באמת? כשהליגה חפצה ביקרו. ובמה זה מתבטא? ובכן, בדרך כלל זה אומר שכשאתה משחק, מותר לך לצאת נקי מסיטואציות ששחקנים אחרים יוצאים מהן עם שריקה לעבירה. ובתכלס, לא משנה מה תעשה - תצבוט, תחנוק או תשלוק למישהו את הביצה - לא תצא בשש עבירות. הסיבה לכך פשוטה: עשרות האלפים ששילמו מאות דולרים לכרטיס באו לראות אותך, לא את חבורת הפועלים שאתה מכנה חברים לקבוצה. לפי הקטגוריה הזאת, ג'יימס הוא שחקן הכדורסל הכי גדול שיש היום בליגה. יותר מזה: אם הוא ימשיך בקצב הזה ויגביר אותו רק מעט, אולי הוא גם יהיה הכי גדול בהיסטוריה.
סם סמית, עיתונאי מה"שיקגו טריביון", ערך בדיקה מאוד מעניינת בנושא. על פי המחקר שלו מתברר כי ממוצע העבירות של ג'יימס, שמשחק 37.7 דקות במשחק, עומד על 1.7 בלבד. עונה שלמה עברה והאיש לא נכנס לבעיית עבירות אפילו פעם אחת. במהלך חודש מרץ הוא אפילו עבר חמישה משחקים בלי שנשרקה לחובתו עבירה אחת קטנטונת. ממוצע הקריירה של ג'יימס עומד על שתי עבירות למשחק, ורק לשם השוואה, אפילו למייקל ג'ורדן שרקו יותר (2.6 בקריירה), וקובי בראיינט מסיים משחקים עם 2.7 פאולים בממוצע. שווה להתעכב על הנתון הזה, כי זה אומר הרבה על המעמד המיוחד של ג'יימס בליגה.
אם לוקחים בחשבון שאפילו בעידן של בירד ומג'יק (2.5 ו־2.3 פאולים בממוצע בקריירה, בהתאמה), שהיו בו יותר מצבים של מגע בהגנה בלי יותר מדי תגובה מהשופטים, מגיעים למסקנה אחת ויחידה: לברון ג'יימס הוא המלך, והוא זוכה ליחס מועדף מכל הנוגעים בדבר. אם ג'יימס ימשיך ככה הוא עשוי לשבור את השיא של הענק העדין בהגנה, ווילט צ'מברליין ז"ל, שסיים את 14 שנות הקריירה שלו עם ממוצע של 1.99 פאולים למשחק (ולא יצא בשש עבירות אפילו פעם אחת, מה שהיה לו למקור גאווה אמיתי).
ועם כל הסיפור הזה נבחר ג'יימס לחמישיית ההגנה של העונה, שני אחרי שחקן העונה דווייט הווארד. זה לא שהוא לא שומר, אם כי יש בוודאות שומרים טובים ממנו; זה שהשופטים שומרים עליו אפילו טוב יותר.
הוא פוזל. לא, לא פיזית: הניו יורק ניקס נמצאת בתוכניות שלו כבר הרבה מאוד זמן, ונראה שהוא די נהנה מכל הטררם שזה עושה. צמד המילים "קיץ 2010", התאריך שבו יהפוך לשחקן חופשי, כיכב לצד שמו אינספור פעמים בעונה הנוכחית. בקליבלנד היו רוצים שהוא ישים כבר סוף לשמועות ויחתום על חוזה חדש באוהיו, אבל ג'יימס ממש לא ממהר לחטוף את העט מהידיים של הג'נרל מנג'ר דני פרי. מילא זה, הוא גם הספיק לעצבן לא מעט אנשים כשהגיע למשחק של הקליבלנד אינדיאנס מול הניו יורק יאנקיס כשעל ראשו דווקא כובע של הניו יורקרים.
הקטע הוא שמבחינת הקבוצה, יכולה להיות כאן מלכודת דבש. כלומר, זכייה של קליבלנד באליפות השנה - עניין בהחלט ריאלי - עלולה להיות גם הסוף. במצב כזה יכול ג'יימס להרגיש פתאום שהוא שילם את חובו לקליבלנד ולאוהיו, שאין יותר טעם להישאר, ושהוא רשאי וזכאי מצפונית לנוע הלאה למקום שבו הכל יותר גדול. עוד יותר גדול. אם נחיה גם נראה.
רוב הפרשנים בארצות הברית מסכימים שג'יימס הוא טיזר, ומושא טיזוריו הם אוהדי הניקס. אבל גם עצם הידיעה שהוא טיזר לא גורמת להם להיות מסוגלים להתאפק. "המצב מבחינת האוהדים בניו יורק היה כל כך נורא בשנים האחרונות, שהשחרור המתקרב של לברון הוא שביב התקווה היחיד", ניסה פרנק איזולה מ"ניו יורק דיילי ניוז" לתרץ את ההייפ הדי מופרך הזה, שהרי ג'יימס מעולם לא אמר שום דבר שאפילו רמז על כוונתו להגיע למדיסון סקוור גארדן. והכוונה היא לא בתור יריב ששופך על הראש של הניקס 50 נקודות בלי למצמץ.
אז אוהדי הניקס כבר דאגו לבנות הררי ציפיות לקראת קיץ 2010, אבל אולי עדיף שלא יעצרו את הנשימה עד אז. האיש עדיין לא החליט סופית, וגם אם כן, היחיד שיודע על זה - ואין סיכוי להוציא את זה ממנו - הוא לברון ג'יימס. וכבר אמרנו: אין מי שיודע יותר טוב מלברון ג'יימס מה הכי טוב בשביל לברון ג'יימס.
