שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    לבי במזרח
    ממה נובעים הפערים בין מזרח ירושלים למערבה מבחינת היתרי בנייה, גביית מסים, שירותי בריאות וחינוך, ומה ההשלכות הפוליטיות הנובעות מכך?

    על קיפוח וניפוח / יאיר גבאי

    יום ירושלים מהווה הזדמנות לבחון את הטענות הנשמעות על קיפוח תושבי מזרח העיר ביחס לשכניהם היהודים המתגוררים במערבה.

     

    אחד המיתוסים הראויים לבדיקה, מתבסס על הטענה כאילו התושבים הערבים במזרח העיר אינם זוכים לקבל היתרי בניה, וזוהי הסיבה לכך שרבים מהם מבצעים עבירות בנייה, בונים בפראות ללא התחשבות בחוק. הגיעה העת לעצור את מחול השקר הזה, שהפצתו זוכה לסיועם האדיב של ארגוני השמאל.

     

    מנתוני המחלקה לרישוי הבנייה בעיריית ירושלים עולה כי בשכונת ג'אבל מוכבר, שהתפרסמה לאחרונה בזכות נהגי הטרקטור האלימים שיצאו ממנה, התקבלו בשלוש השנים האחרונות 42 היתרי בנייה. לשם השוואה, בשכונה היהודית ארמון הנציב, שכנתה ממערב, ניתנו בתקופה המקבילה 28 היתרי בנייה בלבד.

     

    בצור באחר, ממנה יצא נהג הטרקטור שביצע את פיגוע הדריסה בגבעה הצרפתית, ניתנו בשלוש השנים האחרונות 65 היתרי בנייה. בתקופה המקבילה קיבלו בשכונת ארנונה, השכנה היהודית ממערב, רק 14 היתרים. בשועפט הערבית ניתנו בתקופה הנ"ל 32 היתרי בנייה בעוד שברמת שלמה, שכנתה היהודית, ניתנו 46 היתרים בלבד. בבית חנינא ניתנו 41 היתרים ואילו ברמות אשכול היהודית: 54 היתרי בנייה.

     

    האם אלה נתונים המצביעים על אפליית ערבים? כמובן שלא, אך נראה כי אסור לבלבל את ארגוני השמאל עם העובדות.

     

    יש להתמודד באומץ גם עם הטוענים כי מצב התשתיות ומבני הציבור במזרח העיר מעיד על אפליה שיטתית של התושבים הערבים בירושלים. למרבה הפלא, המקטרגים אינם מתייחסים לנתוני הגבייה של מיסי הארנונה על ידי העירייה. בחינת נתונים אלה מוכיחה השתמטות שיטתית מתשלום המס שמיועד למתן שירותים בסיסיים לתושבים עצמם. עובדה היא כי מסך הכספים שנגבים בירושלים מכלל תושביה, רק 10% מגיע מתושבי מזרח העיר, שכידוע מהווים כשליש ממספר התושבים.

     

    הפער בין אחוזי הגבייה במערב לבין אחוזי הגבייה במזרח הוא דרמטי, ועומד על כ-15% לרעת המזרח. כמובן שיהיה מי שיטען כי גם התושבים החרדים אינם משלמים את המס במלואו, אך בחינה לעומק תגלה כי בדיוק כמו אצל שכניהם במזרח קיים יחס ישר בין אחוזי הגבייה לבין איכות התשתיות והשירותים העירוניים בשכונות החרדיות.

     

    כך למשל, על פי נתוני מכון ירושלים לחקר ישראל, בשכונות החרדיות המבוססות והמטופחות יותר כגון רמת שלמה, בית וגן והר נוף, אחוזי הגבייה עוברים את ה-90% ואילו בשכונות מוזנחות יותר כמו מאה שערים וגאולה אחוז הגבייה נע סביב 80% בלבד.

     

    אין חולק על כך שחברה בריאה צריכה לדאוג גם לחלשים שבקרבה. אך כאשר מדובר במסי הארנונה, הרי סיווג השכונה כבר לוקח בחשבון את המאפייינים החברתיים-כלכליים, ואין דומה התעריף למטר רבוע בשכונות במזרח לתעריף ברחביה או במושבה הגרמנית. לפיכך, כאשר באופן שיטתי לאורך שנים אחוז משלמי הארנונה במזרח העיר נותר נמוך באופן משמעותי מאחוז המשלמים במערב, אין כל סיבה שההשקעות והשירותים העירוניים לא יינתנו בהתאם.

     

    המאמץ להפיץ בעולם את דיבת מדינת ישראל כאילו היא מקפחת את זכויות ערביי מזרח ירושלים נועד להצדיק את רעיון העיוועים של חלוקת העיר, ואת מסירת השכונות הערביות לשלטון פלסטיני. תוכנית זו תיכשל. יש לומר לעולם כולו כי אין שום סיכוי שירושלים תחולק. מזרחה ומערבה מחוברים בטבורם כתאומים סיאמיים, שלא ניתן ואסור להפרידם.

     

    קשה להאמין שיקום אי פעם מנהיג ישראלי שיאפשר לחמאס, שזכה ברוב מאסיבי בירושלים בבחירות האחרונות לרשות הפלסטינית, להעמיד את קני המרגמות והקסאמים שלו מול משכן הכנסת ושכונותיה היהודיות של הבירה.

     

    עו"ד יאיר גבאי, חבר מועצת עיריית ירושלים

     

    האומנם יום ירושלים? / יהודית אופנהיימר

    גם אחרי יותר מ-40 שנות שלטון ישראלי, לא הפכה ירושלים לעיר מאוחדת. בין שני חלקי העיר המחוברת לכאורה, מתקיימים חיים חצויים הנפרדים לא רק בשאיפותיהם הפוליטיות והלאומיות, אלא גם במחיצה עבה של אפליה וקיפוח. אף שזה יותר מארבעה עשורים אין גבול המפריד בין מערב העיר למזרחה, המסיירים בירושלים לא יתקשו להבחין בקווי המתאר המשורטטים במתווה עכור של הפקרה והזנחה.

     

    מצבה הקשה של מזרח ירושלים מקבל הסברים מפותלים. הניסיון לכרוך רמת שירותים לא מספקת בגבייה נמוכה של תשלומי ארנונה הוא נימוק שלא יעלה על הדעת בשום מקום אחר במדינה, שכן חובתה של הרשות המקומית לספק שירותים שוויוניים לכל תושביה, והוא גם מטעה במכוון.

     

    תושבי מזרח ירושלים משלמים את תשלומי הארנונה כמו גם מיסים אחרים באחוזים (76.2%) הנמוכים אולי לעיתים מאחוזי התשלום במערב העיר – אך גבוהים מאלו שבעכו ובשפרעם. מה שמשפיע יותר על הכנסות העירייה במזרח העיר הוא גובה המס עצמו, שכן מדובר באוכלוסייה הענייה ביותר בארץ, ענייה אף יותר מהיישוב הערבי העני ביותר בגבולות הקו הירוק.

     

    על רקע זה מפתיע כי צפי הגבייה של העיריה עצמה ל-2009 מארנונה למגורים במזרח העיר הוא 130 מיליון שקל, ומעסקים 45 מיליון שקל. בנוסף לכך, צפוייה גביית פיגורים של 25 מיליון שקל בגידול שאותו מעריכה העירייה עצמה ב- 206%. סך כל צפי העירייה לשנת 2009 במזרח ירושלים עומד על 200 מיליון שקל - מהאזור העני בארץ! – זו כבר לא אפלייה, זה ניצול.

     

    ולא די בכך, חלק גדול מתשלומי הארנונה ברשויות מקומיות מגיע כאמור מבתי עסק, משרדים ובתי מלון. מאז 1967 הושקעו כספי משרדי התיירות, המסחר והתעשייה בעסקי מסחר וייצור ובעיקר בבתי מלון במערב העיר או באתרי תיירות המנוהלים על ידי ישראלים במזרח העיר, ללא פיתוח מקביל בחלקים הפלסטינים שלה. אדרבא, תגלה עיריית ירושלים כמה כסף גבתה במהלך השנים מערביי ירושלים וכמה בפועל הושקע בהם בחזרה? איזה חלק מתקציב הפיתוח של העיר ירושלים הושקע בשכונות הפלסטיניות בירושלים, אשר עד לרגע זה חסרים בהן יותר מ-1,500 כיתות לימוד ויותר מ-70 ק"מ של קווי ביוב ראשיים?

     

    יותר מכל תחום אחר, הפך תחום התכנון לסמל של היחס השלטוני כלפי תושבי העיר הפלסטינים. במקום שתפעל לרווחת כל תושבי העיר, הפכה מדיניות התכנון בירושלים כלי בידי הרשויות לחסימת הבנייה הפלסטינית, תוך התעלמות מהגידול הטבעי וצורכי הפיתוח של למעלה משליש מאוכלוסייתה.

     

    מאז 1967 בנתה ישראל כ-50 אלף יחידות דיור בשכונות הישראליות החדשות שהקימה במזרח ירושלים על אדמות שהופקעו מפלסטינים, ולא יותר מ-600 יחידות דיור עבור הפלסטינים עצמם. גם בתוך שכונותיהם שלהם אין הפלסטינים יכולים לבנות כחוק מפני שהרשויות הישראליות נמנעו במכוון לאשר תוכניות מתאר לרוב השכונות הפלסטיניות, ובלעדיהן לא ניתנים אישורי בנייה.

     

    פקידי עירייה אולי מנופפים בנתונים נקודתיים כאלה או אחרים – התמונה האמיתית היא כי מספר היתרי הבנייה שנתנו לפלסטינים בירושלים מאז 1967 עונה על פחות מרבע מהצרכים. כך, טוענת העירייה, כי בג'אבל מוכבר ניתנו בשנה האחרונה יותר היתרי בנייה מאשר בשכונת ארמון הנציב הסמוכה. מה שלא מסופר הוא כי בשכונה הישראלית נבנו מאז שנות ה-70 כ-4,300 יחידות דיור, ואלו בג'אבל מוכבר ניתנו במהלך השנים עשרות ספורות של היתרים. מעניין לברר האם בסך היתרי הבנייה שנמנו בג'אבל מוכבר, נכללות גם 375 יחידות דיור של התנחלות 'נוף ציון' הממוקמת בלב השכונה הפלסטינית?

     

    בראיון מסכם שנתן טדי קולק לדב גולדשטיין בשנת 1990, אמר ראש העיר המנוח: "אמרנו שוב ושוב שנשווה את זכויותיהם של הערבים לזכויות היהודים בעיר – דיבור ריק מתוכן. בשביל ירושלים היהודית עשיתי משהו ב-25 השנים האחרונות. בשביל ירושלים המזרחית? כלום! מה עשיתי? בתי ספר? שום דבר. מדרכות? כלום. בתי תרבות? מאומה".

     

    גילוי לב מסוג זה נדיר בהיסטוריה של פרנסי העיר. אף שרוממות העיר מתנגנת על לשונם, רובם מעולם לא הפנימו את אחריותם המוניציפאלית ל-270 אלף תושבי העיר. אולי הגיע הזמן שיודו בכך ויתנו את הדעת גם להשלכות המדיניות המשתמעות ממנה.

     

    יהודית אופנהיימר, מנכ"ל ארגון "עיר עמים" ליציבות, שוויון ופיתרון מדיני מוסכם בירושלים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים