חוויה תיאטרלית

"Dream Theater" עשתה את הלא יאומן: בעוד חלקנו עסוק בניחוש מה יהיה המופע הגדול של הקיץ, "דרים ת'יאטר" עומדת לספק את התשובה. עוד כחודש תופיע הלהקה בישראל וכבר נמכרו להופעה כ-10 אלפים כרטיסים, הישג לא רע בכלל ללהקת פרוגרסיב מטאל. מסתבר שהקהל המסור של הלהקה לא מאכזב גם בישראל וסביר להניח שכשתעמוד הלהקה על הבמה, ב-16 ביוני בגני התערוכה בתל-אביב, מספר המעריצים בקהל עוד יגדל.

אז מה יש בה? מה יש בחמשת חבריה שמצליח לנגוע בכל כך הרבה אנשים? במקום לבחון את המילים, ננסה להסביר את סוד הקסם דווקא דרך המוזיקה. לשם כך הרכבנו לכם תחנת רדיו קטנה עם שירי הלהקה האהובים עלינו המייצגים את הלהקה בתקופות שונות. בכדי להקשיב לכל השירים ברצף, לחצו "פליי". הנה אנחנו צוללים.

Overture 1928

אלמלא זו היתה כתבה שמטרתה להציג את הלהקה בתקופות שונות, היינו משמיעים לכם את האלבום "Metropolis pt2: Scenes From A Memory", מתחילתו ועד סופו. בסוף 99' הוציאה הלהקה את האלבום החמישי שלה שהפיל את מעריציה לרצפה, אלבום קונספט שהוא גם דרמת מתח פסיכולוגית שבמרכזה אדם בשם ניקולס, שמגלה היכן היתה נשמתו בגלגול הקודם.

אם אז חשבנו שהלהקה המתחכמת כבר שלפה את כל האסים שלה, היא הגיעה שוב, אימתנית וחזקה, עם הקלידן החדש והמוכשר ג'ורדן רודאס ועם אלבום קונספט מבריק. "Overture 1928" היא היצירה הקצרה הפותחת את המסע הזה, ולדעתנו זו גם היצירה האינסטרומנטלית הטובה ביותר של הלהקה.

Strange Déjà Vu

אחת הבעיות הגדולות באלבומי קונספט היא שאי אפשר לשמוע שיר אחד מבלי לשמוע את השיר הבא המתחבר אליו. אולי החיבור הטוב ביותר באותו האלבום הוא בין "Overture 1928" ל-"Strange Déjà Vu", בפעם הראשונה בה שומעים באלבום את קולו

של הזמר ג'יימס לברי והרגע שמתחיל הסיפור שהרכיבו המתופף מייק פורטנוי והגיטריסט ג'ון פטרוצ'י.

זהו סיפור על ניקולס ועל חייו הקודמים, על מחשבותיו המאיימות, על רצח ואהבה אסורה. אבל האמת היא שהסיפור הופך די משני והולך לאיבוד בתוך המחול המשוגע שבשירי האלבום. תיעוד של הלהקה במיטבה.

Erotomania

מתישהו בתחילת התיכון, כשבני נוער מוזיקאים מגלים לראשונה את "דרים ת'יאטר", זו בדרך כלל היצירה עליה הם "יושבים" לראשונה ומשתדלים לנגן בעצמם כל תו ותו, כל מכה ומכה.

באלבום "Awake" שיצא ב-94', הלהקה יצרה כמה וכמה שירים שכבר הפכו לקלאסיקות מתקדמות. "ארוטומניה" היא ללא ספק היצירה האינסטרומנטלית המוכרת והפופולרית ביותר של הלהקה. זו עוד דוגמה למה שהלהקה יכולה לבצע מבחינה טכנית, ויותר מזה, איך היא גורמת לכל הוירטואוזיות הזאת לזרום ביצירה בצורה חלקה ומושלמת.

Take The Time

ב-92' הוציאה הלהקה את אלבומה השני, הראשון עם ג'יימס לברי בעמדת הזמר, "Images And Words". באותו אלבום בעצם החלה המהפכה של "דרים ת'יאטר" להדהד ברחבי העולם. הפרוגרסיביות המפתיעה שלה החלה לכבוש רבים והתגלתה היכולת שלה להרכיב שירים מפותלים ונרגשים כאחד. "Take The Time" הוא השיר היפה ביותר באלבום ובו אפשר למצוא את כל הזוויות המוזיקליות שקיימות בלהקה.

Metropolis - Part I; The Miracle And The Sleeper

אם תאזינו לאלבומיהם של "דרים ת'יאטר" בסדר כרונולוגי ובפעם הראשונה, "מטרופוליס" יהיה השיר הראשון שבו תתפסו את הראש בידיים ולא תצליחו להאמין מה הלהקה הזו מסוגלת לעשות. גם השיר הזה כלול באלבום השני, "Images And Words" ובאמצעו הופכת היצירה המלודית של הלהקה למחזה משוגע, מסובך ודחוס. אין מה להוסיף, רק להחזיק חזק ולהקשיב.

The Glass Prison

שלוש שנים לאחר "Scenes From A Memory" הלהקה הוציאה את האלבום הכפול, "Six Degrees Of Inner Turbulence". אבל האלבום לא השתווה לקודמו ומאז, לדעת מעריצים רבים, הלהקה לא הצליחה לשחזר את היצירות הגדולות שלה מסוף שנות ה-90. אבל היא עדיין המשיכה לדחוף בכל הכח ולהגיש ממתקים לקהל.

"The Glass Prison" הוא היצירה שפותחת את האלבום וזו שהזכירה לכולם ש"דרים ת'יאטר" עדיין כאן. נעימת הנושא של היצירה, שגם פותחת אותה, היא ללא ספק נעימת ניצחון לאחר קרב מתיש. כשג'ון פטרוצ'י מנגן אותה בגיטרה, הוא גם מצליח להעניק תחושה שמעתה הכל יהיה בסדר.

Fatal Tragedy

ואי אפשר לסיים בלי יצירה אחת נוספת מ-"Scenes From A Memory", האלבום שמייק פורטנוי וג'ון פטרוצ'י הפכו לחלק ההמשך ליצירה "מטרופוליס" שיצאה שבע שנים קודם לכן. גם פה הלהקה לקחה שיר מלודי, הפעם גם כבד יותר, ויצאה ממנו לתוהו ובוהו של ביצועים מעולים. אחד השירים המסובכים והכיפים ביותר של הלהקה.