מפת הדרכים של הכובען המטורף

הדיפלומטים הניגרים שניצבו למרגלות כבש המטוס לא האמינו למזלם הטוב: במורד המדרגות פסעו בהילוך קליל כ־200 נשים צעירות ויפהפיות. "האמזונות הבתולות", ליחששו הניגרים זה לזה. הן היו מאופרות וענדו תכשיטים, מה שהתנגש קצת עם תלבושתן הצבאית ורובי הקלצ'ניקוב שהונחו ברישול על כתפיהן כמו אביזר אופנתי מהודר. ואז, מעשה יו הפנר באחוזת פלייבוי, הגיח בעקבותיהן מדלת המטוס מנהיג לוב המהולל כשחיוך רחב על פניו. כן, קולונל מועמר קדאפי יודע לדפוק כניסה.

אלא שהחיוך נעלם די מהר. כשהמארחים הניגרים גילו ששומרות הראש חמושות ביותר מסקס־אפיל, הם סירבו לתת להן לעבור עם קדאפי בדרך לוועידת הפסגה האפריקנית בבירה אבודג'ה. בתגובה החל המנהיג הנזעם לצרוח צרחות איומות, ולקלל את האב־אבא של הניגרים. למרבה המזל חש למקום נשיא ניגריה במכוניתו, והצליח להשיג הסכם: הלוביות הורשו להיכנס למדינה עם תשעה אקדחים בלבד. שאר הנשק הוחזר למטוס, וההרמון המעופף של קולונל קדאפי צלח את הסקנדל התורן.

האפיזודה הזאת מנובמבר 2006 היא איור מדויק לדמותו של מועמר קדאפי בעיני העולם ובעיקר בעינינו, הישראלים. משהו שבין ליצן למטורף, אדם ששפיותו מוטלת בספק, מה שסבתא שלכם קוראת קוקו. האיש שקשר קשרים עם כל גורם טרור אפשרי, שהופצץ על ידי ממשל רייגן ב־1986, שהיה מעורב בהפלת מטוס הנוסעים מעל העיירה לוקרבי ב־1988, ושהיה נתון תחת סנקציות בינלאומיות ברוב שנות ה־90.

האמת היא שהתדמית המטורפת של קדאפי קשורה פחות לרזומה שלו כמנהיג, ויותר להתנהלות היומיומית שלו. כאמור, היא הקים לעצמו כוח אבטחה ייחודי שמורכב כולו מנשים צעירות ויפהפיות, על פי הגירסה הרשמית גם בתולות (אבל יש שמועות שחלקן או רובן השגיחו עליו גם במאוזן); הוא מאמץ תארים מופרכים (תבחרו בין "האח המנהיג", "מלך המלכים של אפריקה" ו"מנהיג מהפכת ה־1 בספטמבר של הג'מאהיריה הסוציאליסטית הערבית של לוב"); הוא מציע לכל עיתונאית יפה שמראיינת אותו לשכב איתו, תוך הבטחה שלעולם לא תשכח את יכולותיו כמאהב; הוא מביא איתו אוהל ענקי וגמל לכל מקום שהוא מתארח בו; הוא היה מאוהב נואשות בנסיכה דיאנה, ואחרי מותה ניסה בקדחתנות להשיג את מכתבי האהבה שלה למאהב ג'יימס יואיט; הוא מחזיק ב־7.5% מהבעלות על קבוצת הכדורגל האיטלקית יובנטוס (זה עלה לו 21 מיליון דולר); והוא קורא לנשיא ארצות הברית ברק אובאמה "אחינו הקנייתי".

עד כאן הדברים הידועים. מה שאולי לא שמעתם עליו - ואם שמעתם, יש להניח שלא התייחסתם לזה ברצינות - הוא שב־2003 חיבר קדאפי את "הספר הלבן", תוכנית לשלום כולל במזרח התיכון בין ישראל והפלסטינים. ותגידו מה שתגידו, גם אם האיש והחזון שנויים במחלוקת, התוכנית הזאת לא כל כך מופרכת.

חדש: מדינת פיוז'ן

קדאפי בן ה־66 הוא אחד המנהיגים הוותיקים ביותר בעולם: הוא מנהל את לוב מאז מהפכת 1969, אז תפס את השלטון והעניק לעצמו דרגת קולונל. עוד לפני "הספר הלבן" הוא חיבר את "הספר הירוק" בהשפעת הספר האדום של מאו; קולונל ק' הציע בו שיטת שלטון עממית באמצעות ועדות, ודחה את רעיונות הדמוקרטיה הליברלית המערבית, "שבה יכולים 51% להכריח 49% לעשות מה שהם רוצים".

קדאפי הוא גם אחד המנהיגים המודרניים ביותר בעולם הערבי. המשטר שלו מעניק לנשים תנאים מפליגים בהשוואה למדינות ערביות אחרות, כמו אפשרות ללמוד, להתלבש כרצונן ולשרת בצבא מגיל 16 ועד 49 (בעבר התגאה ש"רק בלוב ובישראל זה ככה"). צחוק הגורל, או הצדק הפואטי, הוא שב־1998 ניצל הקולונל בעצמו מהתנקשות בזכות אישה - שומרת הראש הבכירה שלו, עיישה, שהגנה עליו בגופה ונהרגה.

ב־2003 נטש מועמר קדאפי לחלוטין את הדרך הצבאית, התמיכה בטרור ושאיפות הגרעין, ויצר ציר של פיוס מול ארצות הברית בפרט והמערב בכלל. יש הטוענים שהוא הפיק בזמן את הלקח מהפלת סדאם חוסיין; אחרים חושבים שהוא סתם החליט כי הגיעה העת לעשות בוכטה מכל הנפט הזה שיש לו, בלי סנקציות.

בערך מאז שהושיט יד רשמית לשלום, קדאפי מנסה להפריח יונים גם אצלנו. במאמר נלהב שכתב ל"ניו יורק טיימס" בינואר האחרון הוא אמר בין השאר ש"ישראל והפלסטינים הפכו לקשורים ולמעורבים מדי אלה באלה - פוליטית, גיאוגרפית וכלכלית. יש מיליון ערבים בישראל, יש מאות התנחלויות יהודיות בגדה. על שתי התנועות הלאומיות לחיות במלחמה לנצח, או להגיע לפשרה: מדינה אחת לכולם". אלה פחות או יותר עיקרי "הספר הלבן", צירוף מילים שלא חביב עלינו עוד מימי הבריטים. אבל אם לעזוב את הטעות הקופירייטרית המצערת הזאת, קדאפי אומר בפשטות שעל הפלסטינים לוותר על חזון המדינה העצמאית שלהם, ומנגד על הישראלים לוותר על החזון ההרצליאני של המדינה היהודית שלבדה תשכון. הפיתרון, לדבריו, הוא "ישראטין" - מדינה דו־לאומית שחיים בה יהודים וערבים זה לצד זה, בין הנהר לים. יהודים, נוצרים ומוסלמים שמנהלים חיים קהילתיים עצמאיים תחת מדינה דמוקרטית מאוחדת.

הנימוקים של קדאפי מזכירים לא במעט טיעונים שנשמעו גם אצלנו, אבל המסקנות שלו שונות לחלוטין. בהרצאה ב־2007, מול סטודנטים ומרצים באוקספורד, הוא הביע הבנה לנימוקים הביטחוניים הישראלים והסביר: "אם תוקם מדינה פלסטינית בגדה המערבית, רוחבה של מדינת ישראל יהיה בקושי 14 קילומטר בכמה מקומות. כל פעולה צבאית תוכל בנקל לקטוע אותה לשניים. אין דרך לחלק את הארץ לשניים: האדמה בין נהר הירדן לים פשוט צרה מדי". והוא מעלה גם את הנימוק הדמוגרפי, תוך הסתכלות קדימה: "ונניח שכל היהודים בעולם יעלו לישראל. איך תוכל הארץ הקטנה הזאת לכלכל אותם? ונניח שכל הפלסטינים יקיימו את זכות השיבה ויחזרו גם הם: הרי זה יהיה מצב בלתי סביר בעליל. ובסופו של דבר, הרי הערבים והישראלים הם בני דודים. שניהם עמים שמיים, שניהם צריכים לחיות יחד".

מי ישלוט במדינה הזאת, ראש ממשלה יהודי? נשיא פלסטיני? קדאפי משוכנע שזה בכלל לא חשוב. "ייבחר מי שייבחר בבחירות הכלליות, שיתקיימו בין כל האזרחים מכל הדתות", הוא אומר בפשטות או בנאיביות. "אחריותו תהיה לכלל התושבים, ללא קשר לדת או ללאום שלהם".

על הרצינות שבה מתייחס קדאפי לנושא ניתן ללמוד מכך שהוא טרח לתרגם לעברית את תוכנית ישראטין באתר הרשמי שלו (כולל טעויות משעשעות בתרגום מערבית), ומכך שהוא נתלה בה בין היתר בניתוחים ובמחקרים של חוקרים ופרשנים ישראלים ידועים: שלמה אבינרי, אריה שלו, אלוף הראבן, יהושפט הרכבי ומתי שטיינברג. הוא סוקר היסטורית את תוכניות השלום וההסדרים שהיו באזור - החל בהרצל, עבור בהצהרת בלפור - ומייצר משנה סדורה שממש לא חייבים להסכים איתה, אבל חייבים להודות שמדובר במסמך מרתק. זאת בעצם אחת הפעמים היחידות שמנהיג ערבי הציע תוכנית מלאה להסכם שלום בין הישראלים לפלסטינים - ותוכנית שלא כוללת את השלכת הראשונים לים תוך המהום "איטבח אל יהוד" ברגש.

אם להיות מעשיים, טוען קדאפי, על שני הצדדים לזנוח את חלום "מדינת הלאום" ולהתחיל לדבר על חיים משותפים במדינה רב־לאומית. כל דרך אחרת, משמעותה ארוכת הטווח היא ספירה לאחור עד לפיצוץ האלים הבא בין שני הצדדים. עוד אינתיפאדה ועוד אינתיפאדה, עוד פיגועים, עוד מבצע עופרת יצוקה, עוד דם. אבל אף אחד לא רוצה להקשיב.

חחח, גדול (ל"ת)

התוכנית של קדאפי נתקלה בדחייה על הסף ובלעג, כמעט מכל הכיוונים: בעולם הערבי היא נתפסה כביטול של רעיון המדינה הפלסטינית העצמאית, ולפיכך כשיקוץ וכפגיעה במאבקו של העם הפלסטיני. הפלסטינים הרי חטפו שבץ כשקדאפי השווה בראיון לאל־ג'זירה ב־2007 בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית, ואמר ש"הציונות איננה בושה, זאת התנועה הלאומית של היהודים". מנהיגי המדינות הערביות, מצידם, נעלבו מכך שקדאפי אמר מפורשות שהם אחראים בטיפשותם לקיפאון בזירה הישראלית־פלסטינית, משום שהם מעודדים את רעיון שתי המדינות. יש גם להזכיר כי במקביל ליוזמה הקדאפית התפרסמה "התוכנית הסעודית", שהיא ההפך הגמור מהרעיונות שלו וקוראת לפיתרון של שתי מדינות על בסיס קווי 1967. אצלנו ראו בתוכנית של קדאפי עוד הגיג אזוטרי של המטורלל הקבוע; איש לא ניסה להתעמת עם הטיעונים של המשיגנע מטריפולי לגבי המציאות הקיימת, ולגבי העתיד שהיא צופנת לשני העמים.

קדאפי נאכל מתסכול. הוא הרצה בכל העולם, ושמע תגובות אוהדות לרעיון הישראטיני מאקדמאים באירופה ומאח"מים ממקומות אחרים (נלסון מנדלה למשל שיבח אותו בנושא). אבל במזרח התיכון ראו בו מצורע. כשהוא דיבר לראשונה על כוונתו לפצות את יהודי לוב שגורשו לאחר מלחמת ששת הימים כחלק מהסדר עתידי - ואפילו נפגש עם נציגים יהודים כדי לדון בנושא - בישראל לא התרשמו. הוא מצידו החל לשחרר הצהרות עצבניות שלפיהן "אם תוקם מדינה פלסטינית, אני לא אכיר בה", וגם ש"אם ישראל לא תסכים לפיתרון המדינה האחת, היהודים יהיו חייבים בעתיד להגר להוואי, אלסקה או מקום מבודד אחר כדי לחיות בשקט". אצלנו ראו בהצהרות האלה סימן נוסף לכך שהרודן הלובי זקוק לכמה מכות חשמל טובות.

כשקוראים ברחבי הרשת הישראלית את הדיונים על ישראטין, נתקלים בתגובה אחידה: זה ניסיון חדש ומתוחכם של הערבים להשליך אותנו לים. יש גולשים שכינו את ההצעה "הפיתרון הסופי"; גולש קריאטיבי אחד הציע שהמאכל הרשמי של ישראטין יהיה גוח"ז, כלומר גולאש מעורבב בחומוס עם זעתר. אף אחד לא מעלה בדעתו את האפשרות לדבר עם קדאפי ברצינות, ואולי למסד סוג של קשרים דיפלומטיים מולו. המקסימום שהגענו אליו היה ידיעות סותרות בתקשורת האיטלקית מ־2005, על כך שמנהיג לוב וראש הממשלה שרון הגיעו להסכמה על קיום ביקור של קדאפי בתל אביב. הביקור מעולם לא התקיים, כמובן, והיחס של ישראל הרשמית לתוכנית קדאפי נותר גורנישט.

ברחבי העולם, כאמור, דווקא נמצאו תומכים לרעיונות שהובעו בספר הלבן. בשווייץ למשל נערך ביוני 2004 כנס ישראלי־פלסטיני של ארגוני שמאל, שמשתתפיו קראו לאמץ את רעיון המדינה האחת שאותה כינו "המדינה האברהמית", היא ישראטין. לאירוע, שהתקיים בלוזאן, הוזמנו כ־80 חברי כנסת ישראלים וחברי פרלמנט פלסטינים; אף אחד מהם לא הגיע. למה הם צריכים צרות בבית?

אפשר להבין למה אף אחד בסביבה הקרובה לא קופץ על החזון האברהמי, אבל אי אפשר גם להתעלם מכך שמקטרת שלום דולקת באחת המדינות העשירות ביותר בנפט - מדינה שהמנהיג שלה שינה את דרכו ב־180 מעלות והתנער מהטרור, התפייס עם המערב, והציע תוכנית שלום קונטרוברסלית אבל מעניינת במזרח התיכון - ואנחנו לא ממש מתלהבים לדבר איתה. למה? כי יש לנו בעיה. העולם הערבי הרשמי בז לקדאפי, והוא בתורו רוחש תיעוב לרוב השליטים הערביים. כל דו־שיח איתו משמעותו פתיחת חזית עצבנית מול בני ברית של ישראל בעולם הערבי, רעועים ככל שיהיו.

אגב, נראה שקדאפי עשה לו מנהג בוועידות הבין־ערביות להעליב את עמיתיו המנהיגים ולהשפיל אותם. בוועידת הליגה הערבית שהתקיימה אחרי תלייתו של העריץ העיראקי סדאם חוסיין, נזף הקולונל בעמיתיו: "מה אתם מאושרים כל כך שתלו אותו? אתם יכולים להיות הבאים בתור". היה צריך לראות את הפרצוף המכורכם של חוסני מובארק כדי להבין כמה הוא רצה לתקוע כדור בקדאפי באותו רגע. והוא לא היה היחיד.

טין טין ישראטין

למרות האמונה האמיתית שלו במדינה אחת לשני עמים, קדאפי פועל בזהירות יתרה בנושא המגעים הישירים והחשאיים מול ישראל. היו ידיעות על פגישות חשאיות עם גורמים ישראלים באירופה שאליהן שיגר את בנו, סייף אל־איסלאם (שנחשב ליורש המיועד ואמר בעבר ש"אנחנו לא רואים בישראל מדינת עימות"), אבל אבא קדאפי עצמו מתבטא באיפוק. כשנשאל באחת מהרצאותיו באירופה למה הוא לא מקיים קשרים דיפלומטיים עם ישראל, השיב: "זה כאילו שתשליך לי פיסת בשר נא, ותשאל אותי למה אני לא אוכל. קודם כל צריך לבשל אותו". והנמשל: עד שלא יושג הסדר כלשהו בין ישראל לפלסטינים - או עד שלא תכיר ישראל רשמית בתוכנית ישראטין כמסמך שהוא לפחות ראוי לדיון - קדאפי לא ישפיל את עצמו כדי למסד קשרים.

עם כל התיעוב שהוא רוחש לפלסטינים ולדרך שבה הצליחו לחרבן לעצמם את העתיד, אין לו גם אהבה יוצאת מגדר הרגיל לישראלים. כפי שאמר בעצמו: "אני לא מנשק את הרגליים של אף אחד - לא האמריקאים, לא הישראלים, לא הפלסטינים ולא הערבים. אין לי אינטרס אישי בפיתרון העניין, אבל אני בטוח שבסופו של דבר ההצעה שלי היא מה שיתרחש בפועל, משום שהיא לא נובעת מהאינטרסים האגואיסטיים של השחקנים הקיימים, שמשקרים לעמים שלהם ומרמים אותם. אני לא עושה את זה".

קדאפי המשיך לקדם בלהט את תוכנית ישראטין שלו גם בחודשים האחרונים. בינואר 2009 הוא חיבר כאמור את המאמר ל"ניו יורק טיימס", שזכה להדים אוהדים ומבטלים כאחד. נראה שהכישלון לא מרתיע אותו, אולי מפני שהוא כבר מורגל בפלופים גרנדיוזיים: ב־2005 העלו האופרה האנגלית הלאומית ולהקת ההיפ־הופ Asian Dub Foundation אופרת ראפ בשם "קדאפי: מיתוס חי", המתבססת על חייו ופועלו. זה היה רע כמו שזה נשמע, כולל מקהלה של שומרות ראש מזמרות וראפר בתפקיד הראשי. העיתונים הבריטיים התחרו ביניהם בקטילה מחודדת של האירוע, שירד אחרי שישה מופעים בלבד. קדאפי, כמו קדאפי, שרד גם את זה. כש־200 שומרות בתולות ממתינות לך באוהל, כנראה שהפדיחה נעשית יותר נוחה.