דן מרדן

כן אני יודע, יצאתי זנזונת", אומר דן שפירא לעירית לינור בטלפון. הכותבת והבמאית של "מה שנחוץ לרווק" (עיבוד ל"גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן) ביקשה מהזכר המוביל שלה שימסור לי את מספר הטלפון שלה במהרה, כדי שתוכל לפרט לי כמה הוא נהדר ועל הדרך מתעניינת בתלאות צילומי השער ומתעדכנת בקונספט שנבחר. שפירא מספר כי ניסה להטיל וטו על הרעיון שלנו להציב עליו מטרה ומגן אשכים, וללכת על משהו יותר קלאסי, ולבסוף מגחך לעצמו בסלחנות.  

"בסוף אמרתי שאם אני כבר עושה את זה, לא אתנגד", הוא משחזר באוזניי את הסאגה מנקודת מבטו, "אני חושב שלהצטלם עם מטרה עליי זה קצת פרובוקטיבי וצעקני, וזה מצחיק, כי המקום השלם והנוח שלי הוא לא משם, אלא ממקום קול ורגוע, ממקום טוב".

במהלך המשא ומתן על הקונספט הסופי שפירא ודאי הבין כי הוא ניצב בפני מלכוד 22: אם לא יסכים להצטלם כילד רע, ייתפס כילד הרע בהתגלמותו. שלא לומר נודניק אטומי. בסוף יצא לו משהו באמצע. כן מטרה, בלי מגן אשכים, עם מבט סקסי, אבל לא נטול חולצה כפי שהתבקש. תוסיפו לזה את דרישתו של השחקן שהסטייליסטית והמאפרת יעזבו את המקום ויאפשרו לו להתייחד עם הצלם והמצלמה ואת ניסיונותיה של חברתו שצצה במהלך הצילומים לביים אותו, ותקבלו צוות צילום מרוט לחלוטין.

יתרה מכך, תקבלו דוגמה מצוינת לרצונו של דן שפירא לשלוט בכל מה שקשור בדן שפירא. כמו בחופש שהוא לוקח לעצמו על הבמה ובחזרות ומול הבמאים והשחקנים האחרים, כך גם בשאלת מגן האשכים. לשיטתו, הוא יגיד את המילה האחרונה, גם אם זה יביך את חבריו על הבמה, גם אם זה יפגע בצילומי השער.

ומדוע בכלל רצינו לשים עליו מטרה? מאותה סיבה שלינור, סרבנית ראיונות סדרתית, התעקשה לסנגר עליו במסגרת הכתבה הזו - כי בשנים האחרונות זכה שפירא בן ה־28 בתואר הטראבל מייקר של התעשייה. בעת שגילם את דמותו של מייק ברנט במחזמר "מייק" בבית ליסין התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה שתיארה כמה תקריות בכיכובו.

נטען כי הוא דחף באופן פרוע את מיה דגן, המשחקת את רעייתו בהצגה, בעת שהיה בדמות וגרם לחבלתה, כי הוא נוהג לשנות הוראות בימוי ולהפתיע את הפרטנרים שלו על הבמה, וכי ההזדהות המוגזמת שלו עם ברנט הגיעה לכלל פארסה כאשר קפץ מהבמה אל הקהל ללא התרעה. זה לא הפריע לו לקבל את התפקיד הענק הבא בבית ליסין - "אקווס", המחזה שבלונדון הפשיט את דניאל רדקליף (כוכב "הארי פוטר") בתפקיד של נער מופרע נפשית.

שפירא. אוהב תפקידים טוטאליים (צילומים: דביר כחלון)

בפגישה עימו אין לכל זה זכר: שפירא שמחוץ לבמה מסתמן כרגוע ועדין ומתייחס להאשמות נגדו בשלווה סטואית מרשימה: "יכול להיות שבלהט האהבה שלי למקצוע ולמה שאני עושה אני טועה טיפה, אבל זה כמו ילד, זה מתמימות ותום ואהבה", הוא מסביר.

"אני לא חושב שיש היום מישהו שכועס עליי. היו חילוקי דעות, אבל זה היה בטוב טעם ואני בסוף מדבר עם אנשים, אני הרי עובד בצוות. גם בתוך קבוצת כדורגל אתה שומע פה ושם על ויכוח בין שחקן א' וב', משלימים וממשיכים הלאה, זה חלק מדינמיקה של קבוצה, זה בריא וצריך להסתכל על זה בפרופורציות".

פורסמו עליך דברים לא נכונים?

"כן, אבל לא בא לי להתייחס ספציפית לדברים, אני לא רואה בזה טעם. לתקשורת יש נטייה לזהות משהו, היתה כאן פרצה וזה נהיה גלגל שהלך והתגלגל. בגדול, דברים נופחו. אני בא מבית של תקשורת, אבא שלי עיתונאי (מולי שפירא, כ-40 שנה בגל"צ - ה.ב) ואני מכיר את העולם הזה ואת המדיום ומבין למה עושים מעכבר פיל. תמיד מחפשים ילד רע להכתיר, בטניס היה את ג'ון מקנרו, בתיאטרון יש אותי. אנשים צריכים את הילדים הטובים ואת הרעים, אני מבין את זה ומקבל את זה באהבה ובכיף, לא לקחתי ללב דברים שכתבו, הסתכלתי על זה בהומור".

"הרבה חברים שלי שאלו אותי 'איך זה לעבוד עם דן שפירא', ולא הבנתי מה רוצים ממני וממנו", מגבה אותו לינור. "קראתי מה שאמרו עליו, חשבתי שזה סיפור טוב לעיתון, אוהבים להגיד על מישהו, בעיקר גבר, שהוא פרא בלתי ניתן לאילוף ולא נעים לי לקלקל את התיאוריה, אבל הוא לא כזה. כשאני קוראת מה כותבים עליו אני ממש מופתעת".

למשל שיש לו בעיה עם סמכות?

"הוא שחקן שמחפש כיוונים ואוהב לגוון בטייקים שמצלמים, אבל זה דווקא מאוד מקל על העבודה איתו. אני בכלל קוראת דרך פילטר כתבות כמו אלה שפורסמו עליו, כי זה מלא במקורות אנונימיים, ואלא אם כן מדובר בעובדי חברת חשמל שמספרים על שחיתות במערכת, זה לא עושה עליי שום רושם. זה כמו טוקבקיסטים, אבל אתה צריך פתאום כבר הגנה מולם. לי לא היו שום בעיות בעבודה עם דן, הוא נעים הליכות, נחמד, מנומס וג'נטלמן, וזה מאוד מתאים לדמות שהוא גילם, היה לי נורא כיף איתו".

תעבדי איתו שוב?

"ברור, יש לי מוניטין שאני נתפסת לשחקנים וצוות. דן הוא נורא אינטליגנטי, הוא שחקן קומי, שזה נורא חשוב לי, הוא נוח לעבודה, זוכר טקסטים , מקצוען אמיתי ובן אדם נחמד מאוד".

מר דארסי המקומי

התפקיד, שלדברי לינור נראה כאילו נכתב עבורו ממש, הוא זה של מר ארצי - הגרסה המקומית והעכשווית למר דארסי ב"גאווה ודעה קדומה", כפי שיודעות בעל פה כל חברות המועדון של ג'יין אוסטן וברידג'ט ג'ונס. ארצי הוא הייטקיסט עשיר, יהיר, מופנם, אבל לגמרי הורס, שמסתיר, במיטב המסורת, את רגשותיו החמים ליעל הדר, גרושה כפרית ומחוספסת.

אחרי כמה תפקידים מוחצנים וקיצוניים בתיאטרון, שפירא נהנה לנוח בצילו של הגביר, אך מכחיש כי הפעם מדובר באדם נורמלי. "הוא טיפוס בעייתי מאוד ונוקשה. קראתי את הספר לפני הצילומים, ובמשך חצי ספר דארסי מתואר כאנטיפת שאסור להתקרב אליו. אבל לאט לאט הוא נפתח".

כשקראת את הספר התחשק לך לחיות בתקופה ההיא?

"לא ממש, נדמה לי שלכולם שם היו טפילים והם היו נורא מזוהמים כל הזמן. אבל יש משהו סקסי בלבוש שלהם, כל המלמלות והחליפות, הם התלבשו קצת כמו דתיים, ובחורות דתיות נורא סקסיות בעיניי".

היית מוקף בלא מעט נשים בצילומים.

"עם עירית היה ממש כיף, היא ידעה מה היא רוצה, היא נטולת אגו, יודעת להקשיב והיא קולית. ואני אוהב את הראייה שלה את החיים, היא באמת מאמינה ברומנטיקה של הספר הזה, אבל זו לא רומנטיקה קלישאתית, לא פוצי מוצי, אלא משהו מאוד קלאסי".

מר דארסי המקומי

"וגם עם יעל הדר זו היתה חוויה. יעל שחקנית טובה מאוד והיא נתנה לי קונטרה נשית חזקה, והיא באמת אתגרה אותי על הסט, התקרבתי אליה כל הזמן ואז היא הדפה אותי קצת אחורה. חשבתי שיהיה לי קל איתה, אבל היא נתנה לי קונטרות, היה לנו דיאלוג טוב".

על בת הזוג הפרטית שלו הוא מסרב להרחיב. אנחנו נגלה לכם שמדובר בתמר רקוביץ', בת 28 מכפר סבא. "לא שחקנית", הוא התיאור היחיד ששפירא מוכן לנדב על מי שלצידו זה ארבעה חודשים, וניאלץ להסתפק בתובנותיו הכלליות בנושא: "אם יש אהבה אז לא אברח ממחויבות.

אם לא פוחדים לחוות את הביחד כשכל אחד מביא את כל האישיות שלו והמורכבות שלו לקשר, זה מאוד יפה. הבעיה היא שנשים רואות את הקומדיות הרומנטיות האלה, כמו 'מה שנחוץ לרווק' ומצפות שזה יהיה ככה בחיים, וזה הרי לא בדיוק ככה. אבל אני כן טיפוס רומנטי, לא בקטע של לארגן שיט לילי, אבל אם הבחורה תארגן אבוא".

אתה מונוגמיסט סדרתי?

"יצא שכן. אני מרגיש שהייתי רווק הרבה זמן, אבל היו הרבה מערכות יחסים רציניות - בין שנה לשנה וחצי. התקופות של רווקות היו חזקות, הייתי במעגל התל אביבי והתעוררתי בכל מיני מקומות. ראיתי ונגעתי, אני אוהב ללכלך את הידיים".

התחלת אז עם נשים או שהן יותר התחילו איתך?

"הן איתי, ככה אני מעדיף. תמיד אני מרגיש ביישן להתחיל עם בחורה כשאני לא רוצה קשר רציני, אני לא אוהב להרגיש שאני חודר לה למרחב. אם אשה היתה מציעה את עצמה, זה היה לי יותר נוח. ככה אני מרגיש שאני לא כופה עליה כלום, אלא שבעצם אנסו אותי ולא היה לי מה לעשות".

מה אתה אוהב באשה?

"אני אוהב שאשה היא אשה, אוהב נשים חזקות, אבל תלוי מאיפה זה בא, אני מעדיף אשה קלאסית. בגלל הצבא יש אצלנו כל מיני מ"כיות ומש"קיות בדימוס שקיבלו תכונות גבריות - זה בסדר גמור, אבל אותי באופן אישי זה פחות מושך. אני אוהב שמישהי מכירה את המקום הנשי שלה ומשתמשת בו. זה הכי סקסי ומושך בעיניי".

ונשים מבוגרות יותר כמו ב"מה שנחוץ לרווק"?

"אין לי בעיה עם זה, הרי לכל גבר יש צורך באמא חדשה במובן כלשהו. אני מבין איך גבר יכול להיות עם אשה מבוגרת. הייתי עם מבוגרות ממני, עם צעירות ממני, הכל לגיטימי".

לא נכנס חלק למסודרים

לא רק יעל הדר נתנה לו קונטרות לשמחתו. דינמיקה דומה מתגלה כשהוא משחזר את הצילומים שקיים עם "מסודרים", הסדרה שחושפת אותו בימים אלה גם בפריים טיים של ערוץ 2, בתפקיד סער, המתעשר החדש שמקים סטארט־אפ המתחרה בזה של הרביעייה המקורית, אחרי שהם דוחים את רצונו לעשות איתם עסקים.

"גם שם היה לי מאתגר, המקום של סער זה של מישהו צעיר מהם, שבא ורוצה להיכנס איתם בשותפות ונדחה, וזה היה לי קל להתחבר, כי באתי לקבוצה מגובשת שכל אחד שם הוא כישרון בפני עצמו וכל מה שהייתי צריך זה להציע את עצמי כחבר חדש במילייה הזה, ושהם קצת לא יקבלו אותי. זה מה שקרה באמת, הם שמרו על הרביעייה שלהם, לא קיבלו אותי בקלות. אני אוהב את זה ככה, להרגיש שעל הסט קורה משהו שמנהל דיאלוג עם המציאות".

אם הקו בין סיפורת לחיים האמיתיים מתחיל להתערער, שפירא רגיל לכך. עבורו, מילים "שחקן טוטאלי"

 הן מצב קבוע, והמודל שלו הוא דניאל דיי לואיס, שנוהג לחיות שנתיים בנעליו של אדם אחר, לפני שהוא מוכן לקחת על עצמו ביצוע דמות קולנועית. שפירא מודע שלטכניקה שלו יש גם צד אפל: "יש כמובן את הסיפור של הית לדג'ר שתפקיד הג'וקר לא עזר לו. הוא נתן לעצמו להתעסק באופל, במקום שבין חיים למוות והרס עצמי, ואני בטוח שזה לא הועיל במקום הנפשי שהוא היה בו".

איך תימנע מהמקומות ההרסניים האלה?

"אני כל הזמן מזכיר לעצמי שגם אם יש דברים הרסניים, זה בונה בסופו של דבר, כי אתה לומד ממה להיזהר בחיים. מייק זה דוגמה נהדרת, הוא היה כישרוני, יפה ומוצלח ובזה שהוא כבש את העולם הוא גמר על עצמו, לא שמר על עצמו, אז בזמן שאתה צולל לתוך זה ומבין למה ואיך זה קורה, אתה גם מבין איפה בחיים שלך צריך לעצור ולחשוב".

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס