לדוד ויליאם היתה חווה

ויליאם מקסוול (1908-2000) שימש במשך 40 שנה כעורך ב"ניו יורקר", ובין השאר היה עורכם של הסופרים ג'ון צ'יבר, ג'ון אפדייק, ג'ון אוהרה ועוד. הרומן "היה שלום, להתראות מחר" זכה בפרס ה"American Book award". במרכז הרומן שנפרש על פני יותר מחמישים שנה עומדים שני חוואים מאילינוי שהקנאה ביניהם מובילה לבסוף לרצח ולהתאבדות

מחצבת החצץ שכנה כקילומטר וחצי ממזרח לעיירה, גודלה היה כגודל אגם קטן והיא הייתה עמוקה כל כך שהורים אסרו על נערים שטרם מלאו להם שש-עשרה לשחות בה. ידעתי עליה רק משמועות. אין לה קרקעית, אמרו עליה, ומכיוון שמשך אותי מאוד הרעיון שאם חופרים בור לעומק במקום כלשהו וממשיכים לחפור כל הזמן מגיעים לסין, התייחסתי לכך כאל תיאור עובדתי, פשוטו כמשמעו.

בבוקר חורפי אחד, מעט לפני הזריחה, שמעו שלושה גברים שהעמיסו חצץ במחצבה קול שנשמע כמו יריית אקדח. או אולי, הסכימו, קול נפץ מצינור מפלט של מכונית. כמה שניות לאחר מכן עלה האור. איש לא התקרב למחצבה מכיוון השדה הסמוך והם לא ראו אף אחד צועד על הכביש. הקול ששמעו לא בא ממפלט מכונית. חקלאי חוכר ושמו לויד וילסון נורה ונהרג באותו רגע, ומה ששמעו היה האקדח שהרג אותו.

ויליאם מקסוול (צילום: יחסי ציבור הוצאת שוקן)

בחקירתו של חוקר מקרי המוות העיד דודו של וילסון, אשר גר אצלו כבר כמה שנים והיה גבר בשנות השישים המאוחרות לחייו, כי בעת שהאכיל את הסוסים ראה את העששית של אחיינו ההולך לעבר הרפת. בין האורווה לרפת הפרידו כמאה וחמישים מטרים. הוא לא שמע את הירייה וככל הידוע לו באותו בוקר לא הסתובב בחווה אף אחד שאינו שייך למקום. בני הבית באותה עת היו וילסון עצמו, שני ילדיו הקטנים, בני שש ותשע, מנהלת משק בית המבוגרת ודודו, פרד וילסון.

מנהלת משק הבית עלתה לדוכן העדים אחריו והעידה שבבוקר האחרון לחייו קם לויד וילסון כרגיל בשעה חמש ושלושים, התלבש והבעיר אש בשני מקומות. בעודו ממתין שתתלקח האש בכירת המטבח, עמד ודיבר והתבדח אִתה. הוא היה במצב רוח עליז ויצא מן הבית כשהוא שורק. לרוב היה גומר לחלוב וחוזר למטבח לפני שסיימה להכין את ארוחת הבוקר.

בשעה שבע, כיוון שידעה שעליו לנסוע העירה לאסוף פועל שנשכר לקשור את התירס באלומות, פעולה שאיחר לעשותה, אמרה לצעיר משני הבנים ללכת לראות מה מעכב את אביו. הוא ביקש פנס, והיא הציצה אל האפלה בחוץ ואמרה שלא צריך פנס, הוא יכול לראות את העששית מאירה מבעד לדלת הרפת הפתוחה. תוך זמן קצר שמעה אותו חוזר אל הבית. בוכה. כשפתחה את הדלת החיצונית וקראה לעברו, אמר: "אבא מת! הוא יושב שם בעיניים פקוחות אבל הוא מת..."

לך תאמין לילדים. מתעלמת ממנו וממה שסיפר רצה לרפת. וילסון ישב על שרפרף חליבה בתא המרכזי, גופו רפוי ונשען על המחיצה. היא אחזה בידו וקראה: "לויד, מה קרה לך, בשם אלוהים?" - חושבת שלקה בלבו, או אולי חטף שבץ. כפי שאמר הילד, הוא ישב שם בעיניים פקוחות, אבל היה מת.

מנהלת משק הבית ופרד וילסון פעלו כנדרש - כלומר היא חזרה לבית ועשתה כמה שיחות טלפון, והוא סיים לחלוב את הפרות והוציא אותן למרעה ואחר כך ישב ליד הגופה עד שבאו הקברן ועוזרו ולקחו אותה העירה. צפידת המוות כבר החלה פועלת את פעולתה והם נאלצו לגזור את שרוולי המקטורן שלו כדי להסיר את בגדיו. הם הסירו את המקטורן, המעיל, חזיית הקורדרוי וחולצת הפלנל ורק אז ראו כתם אדום קטן על גופייתו, מעל הלב.

באותם ימים - אני מדבר על שנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים - רוב תושבי לינקולן לא נעלו את דלתות בתיהם בלילה, ואם נעלו, היה זה מחשש פורצים. לפעמים יכולת לקרוא בעיתון הערב על גבר שנעצר בגין התנהגות פרועה, אך המשמעות הייתה שכרות.

בלי להקדיש לכך יותר מדי מחשבה הייתי אומר שקשה לצפות שיתרבו מקרי אלימות במקום שבו הבתים לא מרוחקים מאוד זה מזה ולא מוקפים חומות גבוהות, במקום שבו קשה לעשות דבר-מה יוצא דופן בלי שמישהו יהיה עד לכך, בדרך מקרה או סתם מתוך סקרנות. אבל תנו דעתכם על המשפט הבא, מתוך ספר דברי הימים של מחוז לוֹגאן, שראה אור בשנת 1911:

"אף כי היו באזור כחמישים מקרי ירי שהסתיימו במוות... רק במעטים מהם היו הצדדים המעורבים מוכרים

היטב או בעלי מעמד חשוב בקהילה". על פי רוב התרחשו מקרי הירי, הדקירה או המכות האלה בבקתה של כורה פחם או בסמטה צדדית או בחווה מבודדת, אבל אחד המקרים הנזכרים בספר התרחש בבית ברחוב העשירי, מרחק רחוב אחד מהבית שבו גרנו כשהייתי ילד.

הפרט שהבדיל את הרצח של לויד וילסון מהמקרים האחרים היה מזעזע כל כך שהעיתון "קוּריֶיר-הֶרַלד" של לינקולן היסס כמה ימים בטרם פרסם אותו: הרוצח קיצץ בתער את אוזנו של המת ולקח אותה אתו. בתקופה הקדם-פרוידיאנית ההיא לא שאלו את עצמם האנשים מה מסמלת האוזן, אלא פשוט התחלחלו.

"היה שלום, להתראות מחר", ויליאם מקסוול, מאנגלית: יואב כ"ץ, 272 עמ', הוצאת שוקן