ילדים זה נורא

"כשהייתי כמעט בת שלושים, עוד בחדר הלידה בזמן הצירים, ידעתי שהמחלה פורצת לי שוב, הפעם מהרחם, יחד עם הרך הנולד. הרגשתי את זה. אני תמיד מרגישה את המחלה כמה רגעים עוד לפני שהיא פורצת. אני לא אוהבת את הביטוי מחלה-פורצת, אבל הוא די מדוייק. המחלה פורצת פתאום, כמו הר געש. קודם כל היא רוחשת וגועשת בפנים, ואחר כך היא פורצת. אי אפשר להסביר את זה, אני בכל אופן לא יכולה, אבל אני מרגישה את זה כמו סוג של הבטחה למנוחה. וכמו שעזרתי לתינוק להיפלט החוצה מגופי, עזרתי ודחפתי את המחלה החוצה. ממש דחפתי אותה, חיכיתי לה יותר מאשר לילד. מהילד הזה לא היה איכפת לי. בכלל.

לקחו את הילד, עטפו במה שעטפו והרחיקו אותו ממני. טוב שלקחו אותו מייד, לא רציתי לראות אותו ולא רציתי שהוא יראה אותי ככה. רק רציתי לנוח. פחדתי פחד איום ונורא לחזור הביתה לשבעה או שמונה ילדים קטנים, אולי רק שישה אפילו, או רק ארבעה. אני מבולבלת עכשיו גם מפני שאני מבולבלת עכשיו כשאני כותבת את הדברים וגם מפני שאז הייתי מבולבלת. לא הצלחתי לזכור כמה מתוך ההריונות שנשאתי עד אז נגמרו בהפלת העוברים וכמה הגיעו לסיום מוצלח. הרבה מאד פעמים והרבה מאד זמן הייתי במחלקת נשים ויולדות באותו בית חולים שכמה קומות מעל, גם הייתי אורחת קבועה במחלקה הפסיכיאטרית. היום אני יודעת את הסך הכל. יש לי תשעה ילדים, בוודאות. אני חושבת. לפני כמה שנים חרטתי לי את המספר הזה על היד. כעבור זמן לא זכרתי מה המספר הזה אומר והוספתי את המילה ילד. חוץ ממני אף אחד לא הבין את החריטה הזו, לא ראו בה מספר ומילה, אלא פשוט כנסיון חיתוך פרק היד.

כך או כך לא רציתי לחזור הביתה אל הילדים ואל תינוק חדש. פשוט פחדתי מזה פחד מוות. דיברתי אל עצמי בקול, עוד לפני שאפילו הוציאו ממני את השליה. זה שדיברתי לעצמי ידעתי, זה שזה היה בקול נודע לי רק בדיעבד, מפני שהם באמת הביטו בי ולקחו את הילד כאילו אמא שמדברת בקול אל עצמה לא מגיע לה שיראו לה מה נולד וישימו לה את הילד על הבטן.

הרופאה הפסיכיאטרית שהביאו לשוחח אתי אמרה לי אחר כך שמה שאמרתי בקול היה שאין לי כוח אל הילד הזה עכשיו, למה אני צריכה כל כך הרבה ילדים, בשביל מה זה טוב, הנה אני בת

יחידה ומה זה היה רע לי, גדלתי כמו נסיכה, ושאני באמת באמת לא יכולה יותר לגדל עוד ילד. וזה לא שהם לא שמעו דברים כאלה, הרגיעה אותי הרופאה "כל היולדות מדברות בלידה כמעט אותו דבר, לא רק החרדיות" היא נשמה רגע עמוק והביטה בי "הבעיה היא שאת אמרת את זה כבר אחרי הלידה, כשהילד היה בחוץ. בזמן הצירים ובזמן הלידה היית שקטה מאד. מאד שקטה. לא כאב לך?" לא כאב לי? בטח שכאב לי, אבל לא היה לי איכפת מהכאב הזה, הכאב הזה עובר ואז מה קורה? אז דוחפים לי תינוק ביד ושולחים אותי הביתה. ואין לי כוח. אין לי כבר כוח יותר להעמיד פנים שיש לי כוח. רציתי שהרופאה הזאת פשוט תעשה מה שעשתה הרופאה הצבאית, שתשחרר אותי ותכתוב "אי התאמה". אני לא מתאימה. אני לא מתאימה לכלום. בטח לא מתאימה להיות אמא.

וזאת הייתה הפעם הראשונה שאושפזתי במחלקה הפסיכיאטרית".

• "רק בוקר קיץ, לכאורה". יעל משאלי. הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר. 187 עמודים