איזה פסיכי זה שקוראים לו לב

חוץ מהכל, עמיר לב הוא גם מספר סיפורים בחסד. כל מי שמבקר בהופעות שלו יודע את זה. פעם זאת מעשייה על שווארמה מטפטפת, ופעם על בקשה הזויה של מנהל תיכון בכרמיאל לבוא לשפוט בתחרות "כוכב נולד" בית־ספרית - אבל תמיד תהיה בנייה, ומהלך, ויהיו דמויות, ויהיה פאנץ'. בשיר הנושא היפה שסוגר את האלבום החדש שלו, "הכל כאן", הוא אמנם מכה בענווה על חטא ומקונן "האורחים שהזמנתי הרסו לנו את היום/ כמה כבר אפשר לשמוע את הסיפורים שלי", אבל האמת היא שאפשר גם אפשר. אז תשמעו סיפור.

אחת מהאגדות שעיצבו את האתוס של המוזיקה הקלה היא המיתולוגיה על אודות רוברט ג'ונסון, הגיטריסט השחור מהדלתא של מיסיסיפי שפגש יום אחד בצומת שכוח אל את השטן ועשה איתו עסקת חליפין: מכר לו את נשמתו וקיבל בתמורה את הבלוז. יש וריאציות שמגלגלות את הדיל הזה גם על ענקים אחרים, נניח הנדריקס והגיטרה. או דילן, שנעלם בוקר אחד מהווילג' כשהוא זמר פולק עם חלב על השפתיים שמתמחה בגירסאות כיסוי לוודי גאטרי, וחזר לשם אחרי חודשיים עלומים כסינגר־סונגרייטר שכתב בתוך שלוש שנים את "התשובה נישאת ברוח", "הזמנים משתנים" ו"כמו אבן מתגלגלת". נדמה לי שהקריירה של עמיר לב חיברה למוטיב הזה גירסה עברית.

לאלבום השני שלו קרא לב "הראשון", וכך בעצם מתייחסים אליו גם המעריצים. הוא אפילו הוגש כמו אלבום בכורה קלאסי: ללא כותרת, נושא בפשטות רק את שם האמן. בדיעבד, הוא היה המפץ הגדול בתולדות היקום העמיר־לבי. "זאת ההתפרצות שלי", הוא מתאר בפשטות קולעת יצירה נדירה, שגם 14 שנים אחרי שהגיעה משומקום עדיין מעוררת השתאות. הוא היה יכול להיחשב מועמד ראוי לתואר אלבום הבכורה הטוב ביותר בתולדות הרוק הישראלי, רק שכאמור, הוא לא אלבום בכורה.

"אוקיי, זה הגג. תחליטו מהר, יש זוג נחליאלים שכבר רוצים את הדירה"

ל"הראשון" קדמה נפילה קשה שנקראה "רוצה לראות אתכם במקומי". לב סומן בתחילת הניינטיז כמין אריאל זילבר חדש; מנהלי אן.אם.סי החתימו אותו על חוזה טאלנט נוצץ, השוויצו בו בתקשורת. הם גם השכיבו על תקליט הבכורה שלו 80 אלף דולר, וגייסו להקלטות תותחים כבדים: לואי להב על ההפקה, משה לוי על העיבודים, דנה ברגר ואתי אנקרי בקולות רקע. לב מספר שסבל מכל רגע. בשלב מתקדם של העבודה - בתוך ההמולה, בעודו מתקשקש עם לואי להב על אחד הטייקים - להב אמר לו פתאום: "אתה יודע שזה הולך לצאת חרא של תקליט, נכון?".

לב שתק רגע, ואז משך בכתפיו ואמר כן, נראה לי שאני יודע.

"כתבתי אז שירים כמו איזה פזמונאי", הוא משחזר, "בלי נשמה, בלי כלום". על העטיפה הוא נראה אבוד, מבויש, לבוש בחולצת כפתורים מקושקשת ונועל סניקרס אופנתיות. הכלום שבתוכה מכר 600 עותקים. לב חזר לנקודת האפס. מאז הוא לובש רק ג'ינס משופשף וטי־שרט שחורה, נועל מגפי בוקרים, ועושה את המוזיקה הכי טובה בארץ.

כמה זמן לוקח לכתוב שלוש מילים

לשטן הגואל שלו קראו לואי להב. כבר באותה שיחה באולפן הוא ניחם אותו ש"לא נורא, התקליט הבא שלך יהיה מעולה. אתה פשוט צריך להתחיל לכתוב מהלב. לתת את עצמך עד הסוף. השירים האלה שאנחנו עובדים עליהם, אין בהם שום דבר ממך". עכשיו, אחרי הכישלון, לב ישב איתו בדירת הרווקים שלו בתל אביב ושאל אותו לאן הולכים מכאן. "דבר ראשון תסדר את הבית שלך", אמר להב, "תראה איך אתה חי. תקנה צבע ותצבע את הקירות. תעיף את כל הזבל. תוציא את הכלב למרפסת". אמר, ונסע ללוס אנג'לס.

"אחר כך הבנתי שהוא דיבר על קומיטמנט", מספר לב. המחויבות שכפה על עצמו התבטאה במאניה של כתיבה; להב עוד הספיק לצוות עליו "תכתוב את החיים שלך, הם מעניינים" לפני שנעלם, אז לב התרגל להגיע הביתה, להתיישב עם הגיטרה, לנגן ולכתוב. קפה, סיגריות, שעתיים שינה בלילה, ושירים שהלכו וקיבלו צורה. במהלך העבודה הוא נולד מחדש, ואולי בעצם ברא את עצמו מחדש. "אתה שם זין ואתה מאושר", הוא משחזר. "אתה אנדרדוג, אתה חי. הדבר היחיד שאני צריך זה לא להצליח, אלא להתרגש. והתרגשתי".

בדרך היה לו עוד שיעור. זה קרה כששלמה ארצי לקח אותו לעבוד ביחד על שיר לאלבום "ירח". לפני שלב הבין מה קורה, הוא כבר היה סגור עם ארצי בבית בעין הוד לסופשבוע שלם שבו ליטשו שיר אחד - "אני בא", שיהפוך לאחד מלהיטי האלבום המצוין ההוא של ארצי, כשלב מתארח בשירת הפזמון בקולו הצרוד והעמוק. "העברנו שלוש שעות בללטש שלוש מילים", הוא מספר. "האם לשיר 'החושך הלא מוסבר' או שעדיף 'החושך שלא נגמר', ואולי בכלל 'החושך הלא מוכר'. אז הבנתי מה זה באמת לעבוד על טקסט לעומק".

הבלוק הצהוב והמקומט שהוא לוקח לכל מקום מלא בטקסטים. שורות־שורות של שרבוטים וסקיצות ושברי רעיונות, רשומים בשחור בכתב יד עקמומי. "אני אוהב לכתוב לא מודע", הוא אומר, "פשוט לשפוך על הדף זרם של רעיונות ומשפטים וסיפורים. אחר כך אני לוקח את זה לעבודה ומרגיש שגנבתי את החומר מאיפשהו, שזה הגיע יש מאין, בטח לא ממני. מת על זה".

כבר שנים אני קורא לו - שלא באוזניו - ריימונד קארבר של הרוק הישראלי. אמן האיפוק, והדיוק, והתמצות. עם יכולת נדירה להניח עולמות שלמים של רגש בכמה משפטים קצרים, מרומזים, לאקוניים כמעט. והאמת היא שנשבעתי לכתוב עליו באותה שפה. להתאפק, לא לחרוג מהאנדרסטיימנט. חשבתי שאין ראוי יותר מלכתוב על עמיר לב בשפה של עמיר לב. אבל מתברר שזה לא קל.

ויש גם את העניין הזה עם הטקסטים, כלומר עם לצטט אותם. בזמן האחרון הבנתי פתאום שעשרות שנים של כתיבה על רוק לוקות בהטיית יתר לכיוון הטקסטואלי, והרי המוזיקה תמיד יותר חשובה. תחשבו על להקה אדירה כמו אואזיס. נסו פעם לקרוא טקסט שלהם על נייר; זה מביך. נואל גאלגר התוודה פעם שהוא כותב עם מילון חרוזים צמוד. אבל פייר, למי אכפת. מלודיה טובה יכולה לסחוב על הגב גם תמליל בינוני, אפילו חלש. אנחנו מצטטים לעייפה טקסטים כי זה הכלי שהכי קל לעבוד איתו. זה יהיה מאוד מטומטם לנתח מהלכי אקורדים, סולמות והרמוניות בעיתון או בספר. זה הכל.

מצד שני, עמיר לב. "היא תחזור בוכה/ תשב לידך על המיטה/ עם השפתיים שנישקו אותי היא תגיד: 'זה יום עצוב'/ בטח תתחבקו/ אחר כך תשכבו/ קרוב שאי אפשר לזוז". בקטע שקראתם עכשיו יש 25 מילים, ועולם ומלואו. הוא מופיע ב"פעם בחיים", האלבום השלישי של לב, ואלבום של פעם בחיים. הוא יצא ב־1997, שנתיים אחרי המפץ. את נייר הזכוכית שדרכו עברו שירי האהבה והבגידה והחיפוש של הראשון (כלומר השני וגו') החליפו מרבדי הקטיפה העוטפים של המפיק והגיטריסט הגאון אמיר צורף, שמשך את לב לכמה מפסגות היצירה המזוקקות ביותר שלו.

זה אלבום עם מעטפת כל כך שלמה והרמונית, שקשה להאמין שנוצר מתוך קונפליקט ענק, מתמשך. "יום אחד באתי אל צורף ואמרתי לו שאנחנו שנינו בני זונות, כי יש לנו אופי דפוק", נזכר לב איך התרחש המהפך. "אמרתי לו שאנחנו עסוקים כבר חצי שנה בלריב ובלהתעקש כל אחד על המקום שלו, במקום לעצור רגע, לשים את עצמנו בצד, לבדוק מה השירים צריכים ולהתחיל לדבר. ואז התחלנו מההתחלה. התיישבנו עם שתי גיטרות וניגנו את כל השירים מההתחלה ועד הסוף. מכאן זה רץ".

"מזדיין המתווך הזה, עאלק נוף לים" 

"פעם בחיים" נחשב להצלחה מסחרית בסטנדרטים של עמיר לב; עד היום נמכרו ממנו 10,000 עותקים. פתאום מצחיק אותי אפילו להשחית מילים על העניין הזה. בשביל הספורט, ספרנו יחד באחת הפגישות שלנו כמה דיסקים שלו נמכרו עד כה בישראל. "נו, הגעתי לזהב?", הוא שאל בצחוק כשישבתי על המספרים. אלבום זהב מחלקים בארץ על 20 אלף עותקים, ולב מכר עד עכשיו כ־34 אלף דיסקים. ביחד. "אתה בדרך לפלטינה", הודעתי לו. הרבה שנים חשבתי שהפער הבלתי נסבל הזה בין האיכות להכרה שווה התייחסות נרחבת. היום אני חושב שלא. אני מסתפק בלקוות בשבילכם שאתם איפשהו במעגל שנחשף לעבודה של לב, או שתחליטו מתישהו להצטרף אליו.

למה לו פוליטיקה עכשיו

בסיס הכוח האמיתי שלב חצב לעצמו הוא ההופעות. הן מלאות, ואחד מהקסמים שמרבים להתחולל בהן הוא המפגש המחודש עם לב הגיטריסט. זה עניין די פשוט: הוא גיטריסט ענק. חזותו הדובית משהו משכיחה את זה לפעמים, אבל רק עד הסולו הראשון.

לפני חודש הלכתי לראות אותו בזאפה, בלב המאפליה של רמת החי"ל. בסטנדרטים שלו, היתה חרא הופעה. היא סירבה להמריא. זה מקום בלתי אפשרי, הזאפה הזה. "החדר שאני מחכה בו לפני העלייה לבמה נמצא בדיוק ליד איפה שמוציאים את המנות לשולחנות", הוא אומר בעדינות, "ואני רואה בדיוק מה מזמינים שם. הרבה קבב טלה על מצע של אורז, עם כל מיני ירקות בצד. זה סותם".

הוא ביצע הרבה שירים מהאלבום החדש, "הכל כאן". הם התקבלו יפה. בכלל, נראה שנרשמת איזה התעוררות סביבו בחודשים האחרונים. השוליים מתרחבים. "נוסע וחוזר", הסינגל הראשון, אפילו הורשה להשמעה בכמה תוכניות של גלגל"צ. "זה חצוב בסלע, השיר הזה", הוא מחייך, "לא משנה בכלל מה יקרה איתו". אם היה עליו לבחור שתי מילים שיתארו את חייו, זה היה הצמד. נוסע חוזר. כבר שנים ארוכות שהוא מחלק את חייו בין מצפה כליל בגליל המערבי, שם הוא מגדל עם בת זוגו ארבעה ילדים, לבין ההקלטות והחזרות וההופעות במרכז. הנה רגע קטן של חסד שהיטיב לתאר את זה בשיר שחתם את אלבומו הקודם: "בין המוזיקה והילדים/ בין מה שאני רוצה למה שהם צריכים/ לפעמים זה עובד, כולנו צוחקים/ אני מזכיר את זה בבוקר לפני שהולכים/ דם בטלוויזיה, רק שנינו מסתכלים/ תאהבי אותי תמיד".

זה היה אלבום מעולה. "לפעמים אני מאושר", קראו לו. היה קשה להגיד את זה במלנכוליות גדולה יותר. ב"אל תדאגי", אולי היפה שבשיריו אי פעם, ניסח לב תמונת מצב: "ארוחות כבדות הורסות אותי/ אין לי כוח לסמים/ כורסה נוחה זה התחלה של סוף/ הכי חשוב זה הילדים/ אל תדאגי, אני סתם יושב/ את יודעת כמה אני אוהב/ נשבע, שום דבר רע/ את יודעת, העצב בא ועוזב/ עכשיו הוא בא". זה פשוט טוב מכדי להיות אמיתי, הקטע הזה שהוא נושא את השם "לב".

את "מאושר" הוא הוציא שש שנים אחרי קודמו. עוד שש שנים עברו מאז ועד לצאת הנוכחי; קצב גלילי משהו. ועם זאת, אמרתי לו בכנות מלאה שהחדש בא לי קצת מהר מדי. שעוד לא גמרתי להתעסק עם שלושת הקודמים. ניחשתי שהוא יעריך את האמירה, ואכן. "גם אני מרגיש ככה!", הגיב בהתלהבות.

אבל הוא אוהב מאוד את "הכל כאן". החידוש הבולט ביותר בו הוא מאסה קריטית של שירים עם התייחסות ישירה לנושאים חברתיים, אפילו פוליטיים. לא עוד רמזים קלים שמבצבצים בין הסדקים, אלא הדבר האמיתי. "ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים", נפתחים כל הבתים באחד מהם; זאת כותרת שלב ראה בעיתון ביום השנה הראשון למלחמת לבנון השנייה. מקורות אמינים מסרו לו לאחרונה שהשיר הובא לידיעתו של אולמרט, שהתבאס וטען בזלזול כי מדובר ב"צדקנות". זה באמת מאוד צדקני לצפות שראש ממשלה יבוא לאזכרה של 119 חיילים שנשלחו בשמו למות במלחמה.

יש תחושה חזקה שהפסקת להתעסק בעצמך והתחלת להסתכל מסביב, אמרתי לו. השאלה היא אם זה עושה טוב לשירים. "מבחינתי זה מתבקש", השיב. "זה חלק בלתי נפרד מהחיים האישיים. מה, כמה אני יכול להתעסק באהבה שלי ובמטר על מטר שלי? מה זה שווה אם זה לא הולך ביחד עם המבט אל אנשים אחרים? מבחינתי, אל תכתוב כל החיים שיר אחד על אהבה אם אתה לא מסוגל להגיד משהו על מה שקורה כאן מסביב. אני בסך הכל מתעד. אני מצלמה דיגיטלית".

בימינו זה נתפס כחריג של ממש, אמרתי לו את המובן מאליו. "התחושה שלי היא שכמעט כל מה שנעשה כאן הוא תרבות מטעם", ענה, "לא השתחררנו מזה. האמירה היא תמיד מתוך הקונצנזוס. רצח רבין, גלעד שליט, יום הזיכרון? התרבות נזעקת. חוץ מזה כלום. אם אלה שלושת הקודקודים של המשולש התרבותי, שזה הרי בעצם נקודה אחת, לא משולש - זה עצוב נורא. כי אין חיים. הלא החיים זה הרגעים הקטנים. אי אפשר להתעכב רק על הדרמה. חוץ מזה, אני לא מבין מה יש לשלמה ארצי לכתוב על היום שבו גלעד שליט יחזור. אתה רוצה שגלעד שליט יחזור? תצעק שצריך לשחרר את ברגותי ואת החברים שלו בכלא. כולם הולכים לשיר בשביל גלעד שליט בכיכר, אבל גלעד שליט הרי לא יחזור מזה שיגידו שהוא צריך לחזור, אלא מזה שיעשו את מה שצריך לעשות. זה הורס אותי".

בואו נקרא לזה גילוי נאות

הוא עסוק נורא, נורא מחוזר, מעורב בהמון פרויקטים. אמנים משתגעים עליו. אם אקרא עוד פעם בחיי את הקלישאה על אלבום הבכורה של הוולווט אנדרגראונד - "מעט אנשים קנו אותו, אבל כל מי שקנה אותו הקים להקה" - אני עלול להתפוצץ, אבל קשה להתאפק מפרפראזה לגבי עמיר לב. הוא ממש נרתע בבהלה כשאומרים לו שהוא "מוזיקאי של מוזיקאים", אבל זאת האמת. רשימה חלקית מאוד של אמנים שבאו איתו במגע מקצועי בעשור האחרון תכלול את יובל בנאי, רוני סומק, אביתר בנאי, רפי פרסקי, אהוד בנאי, יהלי סובול וברי סחרוף. עם האחרון הוא מחליף דעות וחומרים באופן קבוע.

סחרוף ניגן וייעץ ב"הכל כאן". לא מזמן הופיעו יחד בחולון, עיר הולדתו של לב. נעוריו שם, כולל תצפיות של שעות מבעד לתריסים על שני נאהבים שהיו "נוסעים על הווספה אליו לדירה", מונצחים בשיר היפה ביותר בדיסק החדש; הוא נקרא "חולון". כמה עמיר־לבי מצידו. "ראיתי אותם בחניון של איקאה מעמיסים מזרון", הוא חותך פתאום להווה בבית האחרון, "אודי הרע וסנדרה היפה/ חזרתי הביתה הסתכלתי על עצמי במראה/ שערות לבנות, עיניים עצובות". אין, אין עליו.

פעמיים בשבוע, שני ורביעי, הוא מתייצב בבוקר בתיכון בעכו. מלמד מתמטיקה, מכין נערים רוסים ואתיופים לבגרות. לפעמים זה קורה שלוש שעות אחרי שחזר מהופעה בירושלים או בתל אביב. בעברו הרחוק תואר אקדמי בהנדסת קרקע ומים, ותואר נוסף במקצועות ריאליים. פעם נזקק למתמטיקה כהשלמת ההכנסה כדי להתפרנס, היום זאת כבר שליחות. וגם עוגן מייצב: יש משהו מסוכן מאוד בהתבסמות של אמן מעצמו, הוא מסביר, ויש משהו בריא מאוד בלקום בבוקר וללכת לעבודה.

בעבר חשש לדבר על הסיפור הזה. לא רצה שיינעל עליו הגימיק של המורה המזמר. מאז התרכך. הרבה שנים שאני מוצא בשירים שלו איזה היגיון מבני, מתמטי כמעט, לכן היה נראה לי מתבקש שנדבר קצת על מתמטיקה. שאלתי אותו אם הוא אוהב אותה. "לא", משך בכתפיו, "אני אוהב את הילדים". ככה הוא קורא לתלמידים שלו. ואני אוהב אותו. כבר די הרבה שנים הוא הגיבור שלי, וכמובן שלא אמרתי לו את זה כשנפרדנו. אז הנה, אמרתי.