המעסיק לטובת שימור הניצול

ידיעות בעיתוני הכלכלה מספרות לנו על התנגדות גוברת במגזר העסקי, להסדרת זכות ההתאגדות של עובדים במקומות בהם עד היום ניתן היה לרמוס אותם כחסרי הגנה. אפשר להבין את המתנגדים בקרב בעלי ומנהלי חברות ההיי-טק ושאר הזועקים נגד יישום הזכות הבסיסית של התאגדות עובדים. במשך שנים הם נהנו מהאפשרות לנצל אותם ולהפיק מעבודתם רווחים מקסימליים בתמורה מינימלית. מאחורי משכורות זוהרות, אופציות ואפשרויות קידום, חבויות שעות עבודה מטורפות שאינן מקובלות בשום מקום בעולם המפותח, היעדר כל ביטחון תעסוקתי ותחרותיות מוגזמת על חשבון חיי המשפחה והפנאי ואפילו על חשבון בריאותם הנפשית והפיזית.

התארגנות העובדים עשויה לשים קץ למצב שבו העובד חסר כל יכולת התמקחות מול מעסיקו. ההתארגנויות הביאו מאז מחצית המאה ה-19 לשיפור במצב העובדים בכל מקום בו עמדו מול מעסיקיהם. אלה ידעו תמיד להתנגד להתארגנויות הללו, שכן שבוע עבודה של 40-48 שעות נראה להם כעיוות שמקטין את יכולתם לצבור הון. הפרשות סוציאליות שמבטחות עובד מפני תאונות, מחלה, פיטורים שרירותיים ואבטלה נראו להם כהפרה של זכות האדונים הפיאודלית שלהם.

כמו בימי המהפכה התעשייתית, כשעובדיהם מספקים ימי עבודה של 18 שעות תוך שהם חסרים ביטוח לאומי והגנה מפני מחלות ותאונות - גם כיום מדברים ראשי החברות על כך שהניסיון לכפות עליהם את הגנת העובד באמצעות ארגון, נוגדת את "תרבות העבודה" המקובלת עליהם. כל התערבות ביכולתם לנהוג בשרירות לב מסכנת את יכולתם להרוויח עוד ועוד על גבם של העובדים. התנגדותם מובנת, היא מוטבעת בהוויתם המעמדית, היא חלק ממה שהם רואים כזכות טבעית לעושר ואושר להם ולהם בלבד.

החקיקה החדשה לא תנחית ועדים כפויים, בניגוד למה שמכנים המנהלים והמעסיקים "המצב הטבעי בענף". כדי להקים ועד, צריכים העובדים לרצות בו. עד היום לא הוקם ולו ועד אחד כיוון שעובדים חשו טוב במקום עבודתם. ועדים מתארגנים כיוון שעובדים מרגישים מקופחים ומנוצלים. כשם שהעבדים לא היו מאושרים ממצבם, כפי שטענו בעלי העבדים בדרום ארצות הברית, כשם שנשים לא יכלו לחיות ללא זכויות פוליטיות, כשם שילידי הקולוניות לא רוו נחת תחת שלטון הקולוניאליסטים, כך גם העובדים המאושרים לכאורה בחברות ההיי-טק אינם מאושרים.

ועדים לא יוקמו במקומות שבהם העובדים מרגישים שהם מקבלים את המגיע להם בשכר ובתנאים הולמים, אלא היכן שהעובד מנוצל. כששכרו לא משקף את השקעתו ואת הרווח שניתן להפיק מעמלו שלו. במקום שבו שעות העבודה ביטלו את תרבות המשפחה והפנאי, כשהיעדר ביטחון סוציאלי ותעסוקתי טורפים את שלוות נפשו של העמל. שום סיסמא שמייצרים יחצ"נים בשביל בעלי הממון לא תשנה עובדה זאת. רק הכרה בזכותו של העובד להתארגן ולהגן על עצמו מפני שרירותם של חוזים אישיים ומעבידים מנצלים - תבטיח זאת.

בעולם המפותח, נתפסות זכויות אלה כזכויות יסוד. אין זה מפתיע שמעבידים, בעלי חברות ומנהלים מתנגדים להן, כיוון שישראל הפכה לגן עדן של ניצול למען מיקסום רווחים על חשבון העובד, על חשבון תנאי עבודתו, תנאי הבטיחות במקום העבודה והסביבה.

מי שמתנגד למימוש זכות ההתאגדות, מתנגד לקידמה ולדמוקרטיזציה של מקומות העבודה, כדי לשמר מצב של ניצול. אך כדי שנזכה לחברה בריאה יותר, עלינו לברך על עיגון זכות ההתאגדות בחוק, לפני שתנאי העבודה שלנו יהפכו אותנו לחברים במועדון המפוקפק של העולם השלישי.

גלעד נתן, דוקטורנט במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית