פרויקט מסלול

אחד הרגעים הזכורים ביותר בטקס פרסי הקולנוע של אם.טי.וי, שנערך בשבוע שעבר, היה מפגש הפסגה בין דמותו של "ברונו" לאמינם הזועם. למי שלא בקיא רק נסביר שהרגע, באדיבותו של הקומיקאי הבריטי הפרוע סשה ברון כהן, כלל את כניסתו לאולם בעודו מחופש לברונו, כתב אופנה הומו צעקני במיוחד, כשהוא מרחף בתלבושת מלאך.

ברונו הנחית את ישבנו המעורטל היישר על פרצופו הזועף של אמינם. הראפר, שכבר הפגין בעבר הומופוביה לא אטרקטיבית, קם בחלחלה ויצא בזעם מהאולם, בעוד המגיש ברונו/ברון כהן, מכריז על זכייתו של זאק אפרון באחד הפרסים. האירוע המשעשע, ששודר בכל רשת טלוויזיה אפשרית וכיכב ביו טיוב, היה מבוים והיווה חלק ממערך קידום המכירות המושלם לסרט "ברונו", שעומד לצאת למסכים בקרוב. מה שרק מוכיח שגם לייחצן צריך לדעת.

אנה מוגלאלי ב"קוקו שאנל ואיגור סטרווינסקי"

רבים מחכים לסרט בו מככבת הדמות הפארודית והמבריקה של ברונו, שעושה צחוק מעולם האופנה בפרט ומהמין האנושי בכלל. הסרט משתעשע על האופן הסטריאוטיפי בו התקשורת והעולם תופסים את נציגי עולם האופנה: יצורים נשיים, רעשנים, מוחצנים, בעלי נטיות מיניות מובחנות וחובבי תלבושות ביזאריות.

כבר בראשית ימיה נהגה הוליווד להציג מעצבי אופנה (יחד עם משרתים, רקדנים ומעצבי שיער) כדמויות נשיות, מתפנקות, רכות ומעכסות. בעידן התקינות הפוליטית והמהפכה הוורודה, לא מעט הומואים סולדים מהדימוי הסטריאוטיפי הזה ומתרעמים עליו.

לכן מעניין יהיה לצפות בתגובות הקהילה לברונו עתיר הגינונים. אלה שחושבים שזה בסדר גמור להיות נשי במופגן, ואלה שמבינים את האמירה הפארודית, יידעו ליהנות ממעללי הקומיקאי הסטרייט, שכמו בסרטו הקודם "בוראט" רק רוצה להראות לנו באיזה עולם חשוך, שמרן והומופובי אנחנו חיים.

ברונו בחוטיני ומוצץ אדום

ב"ברונו", ברון כהן נטול המעצורים מגחך על עולם האופנה בדרך הרבה יותר נועזת ומרחיקת לכת ממה שעשה בן סטילר בסרט הפולחן "זולנדר", בו גילם דוגמן על. במסגרת סרטו החדש מלגלג ברון כהן על קובעי הדעה בעולם האופנה, כשהוא מגיח במפתיע אל מסלול תצוגת אופנה במילאנו בבגד משונה ועתיר שכבות. בסצנה אחרת הוא פולש לתצוגה של המעצבת סטלה מקרטני כשהוא חמוש בחוטיני אדום ומוצץ טמפון.

"ברונו" הוא הסרט הבולט ביותר בכל הקשור לטרנד העיסוק בעולם האופנה בקולנוע. פתאום אין דבר יותר אופנתי מאופנה. בקיץ הקרוב יקדמו את פניכם באולמות הקולנוע הממוזגים שני סרטים על מעצבת האופנה קוקו שאנל, סרט אחד על המעצב ולנטינו וכאמור, "ברונו".

מתוך "ברונו" (צילום: Gettyimage)

אווירת ההיי פאשן שפושה בעולם תרבות הפופ מזכירה במשהו את הימים המסוגננים של ראשית שנות ה-90, אז גילתה לפתע האנושות את הווי המסלול, חדרי המדידות והסטודיו לעיצוב. אם בעבר הסגידה לאופנה היתה נחלתם של הנשים המתוחכמות, ההומואים חובבי הסטייל ועקרות הבית המשועממות, הרי שבשנות ה-90 הזוהרות היא עברה לפרונט.

מעצבים כמו ז'אן פול גוטייה הפכו לסלבריטאים ששמותיהם שגורים בפי כל, הדוגמניות הפכו לדוגמניות על ותפסו את מקומן של השחקניות ההוליוודיות, סטיילינג נהיה מקצוע מבוקש, הסלבריטאים מיהרו לתפוס את השורות הראשונות של תצוגות האופנה הנחשבות, והצרכנים פיתחו חיבה למותגים יוקרתיים. אנשים מן היישוב החלו להפגין בקיאות מפורטת בקולקציות החדשות של ורסאצ'ה ולה קרואה, התעמקו בגרדרובה של מדונה ובחשבון הבנק של קלאודיה שיפר או במאהב החדש של נעמי קמפבל.

התחיל אצל אלטמן

העידן המסעיר הזה הונצח ב"משהו ללבוש" (1994), סרטו הסאטירי של רוברט אלטמן, שלא נרתע מלהציג את ממלכת האופנה במלוא מערומיה. אלטמן הסביר אז שלשיטתו, הבגד משמש כהסוואה, כגלאי זהות וכאמצעי כוח. לאלטמן היה הרבה מה לומר על התקשורת, שמנפחת ומייפה את הנעשה בעולם האופנה.

הוא גם שמח ללגלג על הקלישאות שניפקו המעצבים והעיתונאים בתחום. אלטמן גרס שהמעצבים הם האמנים האמיתיים, בעוד כל אלה שסובבים אותם - עורכי המגזינים, הצלמים, הקניינים - הם זיוף, הפמליה הקולנית שמייצרת רוח וצלצולים ותו לא.

מאז אותה תקופה אנחנו אמנם עדיין קורבנות אופנה, אך בינתיים מצאנו לעצמנו אובססיות אחרות ושלטונן של דוגמניות העל הסתיים. וטוב שכך. עכשיו, בשלהי העשור הראשון של המילניום השלישי, הן שוב עימנו. יחד עם הקאמבק של שנות ה־90 ופריחתו של המונח "פאשניסטה", אנו חוזרים אל מחוזות הסטייל והפאשן.

הקאמבק התחיל, קרוב לוודאי, עם הצלחת "השטן לובשת פראדה", שעסק באחורי הקלעים של מגזין אופנה מוביל. גם הטלוויזיה סייעה מן הסתם עם סדרות הטלוויזיה "סקס והעיר הגדולה", שחרטה על דגלה את חדוות השופינג הניו יורקית, ו"בטי המכוערת", שאף היא ממוקמת במערכת של ירחון אופנה על דמויותיו הצבעוניות.

כרגע נראה שאורגיית הסגנון רק מתעצמת ובתקופה הקרובה, כאמור, נחזה בשלל סרטים על מעצבי על שנכנסו לפנתיאון התפירה. המעצבת הצרפתייה קוקו שאנל, שמתה ב-1971, זכתה לשני סרטי קולנוע שמתארים פרקים משמעותיים בחייה, אך מעדיפים להתעלם מעברה האפל והמפוקפק - התקופה בה שיתפה פעולה עם הכובש הנאצי.

בתוך השמלה של שאנל 

ראשון מגיע אלינו "קוקו לפני שאנל", של הבמאית הצרפתייה אן פונטיין. אודרי טוטו ("אמלי") היא זו שנבחרה להיכנס לתוך השמלה השחורה שהנחילה לנו שאנל ולגלם את דמותה. הסרט מתאר את השנים הראשונות בחייה של המעצבת המהוללת וכיצד בת לאם לא נשואה, שגדלה בבית יתומים, הפכה לשם דבר ולמושג שגור בפי כל.

בדרך לתהילה היא הופיעה כרקדנית במועדון לילה, ניהלה רומן עם גבר עשיר ומבוגר, התאהבה באיש עסקים בריטי, ובמקביל פיתחה את כישורי התפירה והעיצוב שלה. "נמשכתי לדמות של שאנל לא רק בגלל האופנה שהיא יצרה, אלה בעיקר בגלל המאפיינים של אשה בלתי צפויה זו", העידה פונטיין. "במיוחד נגעה לליבי העובדה שהיא היתה אשה שהמציאה את עצמה.

נערה פשוטה ומוכת גורל, שהגיעה מסביבה כפרית ונחשלת בצרפת, ענייה וחסרת חינוך, אך מצוידת באישיות מיוחדת שהועידה אותה מלכתחילה לעמוד בראש". הסרט חושף לפנינו את חיבתה של שאנל הצעירה לבגדי גברים, לשילוב בין שחור ללבן, לכובעים אלגנטיים ולשרשרת הפנינים הקטנה. מנגד, כמובן, נוכחת גם סלידתה ממחוכים ומכובעים קצפתיים למיניהם.

שאנל אחראית למהפכה משמעותית, לא רק בתחום הבדים והעיצובים, ולכן המחוות להן היא זוכה השנה בעולם הקולנוע בהחלט במקומן. "המודרניות בדמותה של שאנל, הרוח שלה, המעמד שהיא הקנתה לנשים באותה תקופה, הם שהקסימו אותי", מסבירה טוטו. פונטיין מספרת כי כבר בפגישתה הראשונה עם טוטו נדהמה מהרצון שלה, מחוצפתה וממבטה החודר ש"פשוט עובר דרכך ורואה הכל. זה מה ששאנל עשתה. היא נהגה להסתכל, להתבונן בכל במבט חודר".

הסרט השני שאמור להגיע אלינו הוא "קוקו שאנל ואיגור סטרווינסקי" - דרמה שדנה ברומן ששאנל ניהלה עם

המלחין הרוסי הנשוי סטרווינסקי בשנת 1913, עת שקד על העלאת יצירת המופת שלו "פולחן האביב" על בימות פריז. "זהו סרט על שני אנשים גדולים מן החיים ועל יחסים בין שני אמנים", הסביר הבמאי יאן קונין. בסרט, שנעל את פסטיבל קאן האחרון, מגלמת את שאנל הדוגמנית־שחקנית אנה מוגלאלי, מי שכיהנה בעבר בתפקיד הפנים של המותג.

"כשהתחלתי לעבוד לפני שמונה שנים עבור שאנל, לא העליתי על דעתי שיום אחד אגלם אותה", אמרה מוגלאלי בקאן. "במסגרת עבודת ההכנה לסרט ביליתי בדירה הפרטית שלה, נמנמתי במרפסת שלה והרחתי את המאפרות. כמובן ששוחחתי גם עם הקרובים שלה. בכלל, הרוח של שאנל עדיין מאוד חיה".

אפילו האמריקאים לא הצליחו להתעלם מאגדת שאנל. בשנה שעברה שודר בארה"ב סרט טלוויזיה בשם "קוקו שאנל" על חיי האשה, המותג הנצחי והבושם. שירלי מקליין, שגילמה את המעצבת בימיה האחרונים, היתה מועמדת לגלובוס הזהב על הופעתה.

את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס