שתיים במחיר אחת
גם יעל בלבן וגם אפרת ניר ראויות לתערוכת יחיד, וההחלטה להציב אותן יחדיו בגלריה עושה עוול לשתיהן, כי לא ברור איזה חוט מקשר ביניהן, אם בכלל
הביוגרפיה של יעל בלבן יכולה לאכלס רומן עב כרס החולש על יבשות וימים; יש בה סבא שהוצא להורג על ידי ג'וזף סטאלין, יש פרק של חזרה בתשובה וחיפוש רוחני, יש גירושין וחזרה בשאלה, גידול של שישה ילדים, לימודים במדרשה ובבצלאל ועוד. כיום מתגוררת בלבן בחיפה ומגדלת לא פחות מתשעה ילדים עם בן זוגה הנוכחי.
הקאמבק של הכאוס (כל הצילומים מתוך התערוכה)
"כל תשעת הילדים שלי גרים איתי. לא כולם מאותו אבא, כשאנחנו מצביעים בבחירות זה לכל המפלגות - מליברמן עד חד"ש", אומרת בלבן, שאמנות החלה לעשות רק בגיל 45. הרישומים הדקדקנים שלה, המוצגים בתערוכה בגלריה שי אריה, נראים כמו רישומים סרוגים.
הם מצוירים בטושים פרמננטיים דקים על דפים המשתלשלים לרצפה. למעשה, הם נראים כמו מסכים סרוגים המשחזרים מבנים מורפולוגיים, תאי גוף וקישורי ד.נ.א. ניתן לראות בהם גם מבנים טופוגראפיים עם נגיעה ידנית, עליות ומורדות, בליטות ושקעים. ולמרות שכל לולאה נראית במקומה, קיימת הרגשה שבין רגע איזה קפיץ יכול להשתחרר - משהו ימשוך איזה חוט מתוך הציור והכל ייפרם.
מסטאלין לאווה הסה
בעוד הגניאולוגיה המשפחתית והמורשת עוברת דרך רוסיה הקומוניסטית ודרך היהדות, דומה כי המורשת האמנותית חוצה דווקא את אווה הסה, אמנית שכבר באמצע שנות ה-60 עבדה בחומרים כמו לטקס וחבלים, ויצרה צורות טבעתיות וצורות מופשטות אורגניות המתייחסות לחלל. כך גם בלבן ייצרה בתערוכת הסיום שלה בבצלאל פסל מפנימיות גלגלים מנופחות.
חלל של טבעות אורגניות מופשטות
בכל זאת מעניין יהיה לחזור לתערוכות שהעלו תימות פמיניסטיות דומות, ולבדוק מחדש אם הרישומים מצטרפים לאותה פרקטיקה; האם גם פה מדובר באמנות שחותרת כנגד אותו הקשר נשי, והולכת כנגד מלאכות מסורתיות בהפוך על הפוך? האם קיים פה בכלל דיאלוג שכזה, ואם לא - מה כן יש פה והאם זה מספיק לנו?
חשוב לציין באותו הקשר כי ב-2004 אצרה הדס מאור את התערוכה "רקמת פעולה" במוזיאון הרצליה. בתערוכה הציגו בין יתר האמנים אתי אברג'יל, נלי אגסי, ראדה עאמר, שיהרו שיוטה ואחרים. היו בתערוכה חוטים ממשיים (שנמתחו בחלל בין הקהל לאמנית (שיוטה) וגם נסרגו על הגוף (אגסי), וכמו כן היתה גם התמקדות במימד הפעולה והזמן שנוכחת גם עכשיו.
כמו האנטרופיה של השיער
בכל אופן, העבודות של בלבן משחזרות תהליכים של בנייה ופירוק, מייצרות מבנים ואולי מייצרות גם את פוטנציאל הקריסה שלהם. "כששוברים איזה עצם היא נשארת שבורה, אבל בשיער הכל חוזר לקדמותו; יש תהליכים של אנטרופיה וזה קשור לתיאורית הכאוס", מוסיפה בלבן.
מה הקשר בין כאוס ובין העבודות שלך?
"כל מה שיש לי בראש זה כמו סריקת סי.טי, כאילו סורקים את המחשבות שלי. אני ממש יכולה לספר לך מה עשיתי בזמן שעשיתי את זה". כשנשאלה לגבי הדימויים בעבודות שלה, השיבה: "לא רוצה לגלות. מעניין אותי לעשות משהו שיגרום לצופה להיות בספק. הדימויים הם חוצפניים, הם כל הזמן מבליחים ויוצאים. כל פעם שהייתי מגיעה לדימוי מוגדר הייתי משנה אותו".
הכל חלק מתוך שלם
בכל אופן, מה שבולט בתערוכה הוא ששלושת הרישומים הם רק חלק מתוך שלם, נדבך המזמין עוד אובייקטים בחלל, עוד משפטים אמנותיים, עוד פריטים שיתנו זריקת כיוון נוספת שחסרה קצת.
לצד בלבן מציגה אפרת ניר את התערוכה "להיקלע לתוך רעד של משולש". בתערוכה אובייקטים כמו נייר
צלופן, תל של מחקים, שמשת גלריה מנופצת ועוד. שתי תערוכות יחיד בגלריה אחת ושתיהן ראויות. בכל זאת, מנקרות בראשי שאלות מטרידות: איזה סוג דיאלוג מתקיים בין שתי התערוכות?
איך רישומי טוש קפדניים ואובססיביים מדברים עם מיצב תלוי מקום המתכתב עם פרקטיקות של הצבה עיצובית? איזה חוט עובר בכלל בין שתיהן? ויותר מהכל - למה לא לאפשר לכל אחת מהן תערוכת יחיד? הדיאדה והזיפזופ בין שתיהן עובד לרעתן וחבל.
אפרת ניר/ "להיקלע לתוך רעד של משולש", יעל בלבן/ "פרמננט", גלריה שי אריה, שלמה המלך 61 ת"א. נעילה - 26.6
לפנייה לכתב/ת 
