אלו הפליטים, טמבל
מן הראוי שנשיא ארה"ב ייתן את דעתו לעובדה שאת "בעיית הפליטים" טורחת ההנהגה הפלסטינית להנציח, מתוך הכרה כי ביום שבו היא תיפתר, תגיע לקצה גם ה"בעיה הפלסטינית"
מעניין כמה זמן ייקח לנשיא האמריקני מהיר התפיסה אובמה, להבין שליבת הסכסוך בין ישראל לפלסטינים איננה נמצאת ב"שטחים", אלא בתחומי "הקו הירוק". מסקרן לדעת האם ירצה כלל להכיר בכך שקיים "שילוש קדוש" של: האו"ם, מדינות ערב ואש"ף שהפך את פליטי 48' לרובוטים חסרי חיות, ולדור שלישי של עלובי החיים היודע לדקלם שירי שיבה לחיפה, לתל אביב ולעכו, כשהוא כלוא פיסית ונפשית בידי המנהיגות הפלסטינית המשטה בו.
רק מעשיו של הנוכל ברני מיידוף יכולים להתחרות על תואר "הונאת המילניום" עם מעשיהם של ראשי אש"ף. החדשות הטובות הן, שלעולם אש"ף לא ייתן את הדין. החדשות הרעות הן, שאת אש"ף, שלא זנח את "רעיון השיבה" לתוך ישראל, ממשיכה ארה"ב לשווק כשותף פרגמטי.
הנה, בביקורו האחרון בלבנון, בנוכחות שר החוץ הלבנוני פאוזי סלוח הכריז אבו מאזן: "הפליטים (מלבנון) חייבים לשוב לישראל". בסגנון האמריקני הקליל, ארשה לעצמי לומר לכבוד הנשיא אובמה: "אלו הפליטים, טמבל".
אובמה לא אוהב שמזכירים לו את ההיסטוריה בהקשר לסכסוך, אבל ראוי שיידע שבשנים 1947 עד 1949, נעו ברחבי המזה"ת שני גלי פליטים מוכי גורל: הראשון - גל פליטים יהודים מאירופה וממדינות ערב שנע לכיוון מדינת ישראל, והשני - ערביי א"י שנעו לעבר מדינות ערב השכנות. בעוד האחד נקלט בישראל, מותיר את העולם פעור פה נוכח הישגיו והצלחותיו, נותר השני בתוך אותן בקתות הפח וכוכי החימר המצחינים שסיפקו לו סוכנות הסעד של האו"ם (אונר"א).
"הנצחת הפליטות", כך כינו זאת, הפך לערך עליון במורשת הפלסטינית. ערפאת, אבו מאזן וחבריהם הקריבו את איכות חייהם של מאות אלפי בני אדם למען... יראה העולם ויתרשם. "ביום בו יחוסל מחנה הפליטים הראשון" נהגו לומר באש"ף, "יהיה זה סוף הבעיה הפלסטינית".
תחת גלימותיהם הבוהקות והמעוטרות של כמה מראשי המדינות הערביות החתומים על "יוזמת השלום הערבית", מוסתר זה ששה עשורים סוד ידוע: שיקום הפליטים היה מאז ומתמיד אפשרי ובר ביצוע. הוא לא נמנע בשל אילוצים כספיים (כיום מוערך השיקום בכ-25 מיליארד דולר בלבד) ולא מאילוצי מרחב. מנעו אותו ראשי אש"ף.
בשם המורשת הפלסטינית, בשם אידיאולוגיית "המאבק המזויין", מטיף גם כיום הארגון בסיסמאות כמו: "מהפיכה עד לניצחון", "עאידון" (עוד נשוב). החצים של סמלי "החזית העממית" ו"הדמוקרטית" עדיין פונים לכיוון פלסטין. ראשי אש"ף לא הותירו ספק – מדובר בשחרור המולדת הקדושה מידי הכובש הציוני, לא בהסדר נדל"ן. מדובר בשיבה לערי החוף של ישראל, לא בפרויקט "פינוי-בינוי" ברמת שכם או ברכס רמאללה. מדובר בסדר עדיפויות פלסטיני ברור: קודם השיבה, אחר כך השאר: ירושלים, גבולות, המים וכיו"ב.
איפה הפליטים כולם
במהלך השנים הצלחתי לזהות שלוש קבוצות פליטים עיקריות הסובבות כיום בעולם. הראשונה, אותם "יורדים" פלסטינים שהתבססו בעשרות מדינות תבל. רובם אינם חושבים כלל לשוב ולהשתקע בשכם או ברפיח. קבוצה זו מבקשת רק דבר אחד - "הכרה" (אעתראף), קרי, הכרזה פומבית של מנהיג ישראלי ש"אבותיהם לא נמלטו מאימת הישראלים אלא שישראל היא שגירשה אותם בכוח מבתיהם". הספרות שפורסמה אודות הנכבה ושחשפה שלהוציא מקרים בודדים, מרבית הפליטים גלו מרצונם החופשי או בעידוד מנהיגיהם, אינה נחשבת בעיניהם. הם מבקשים "הכרה" שגורשו, כדי למחות את כתם הבריחה החפוזה הרובץ עליהם.קבוצה שנייה של פליטים היא זו המבקשת, בנוסף ל"הכרה", גם מענק כספי גבוה כפיצוי על הרכוש שאבד או נותר בידי "היישות הציונית" ועל הסבל שסבלו לאורך השנים. קשה לאמוד את מספרם של הפליטים הנמנים עם שתי הקבוצות הללו, משום שמניינם נעשה "לצרכים פנימיים בלבד" ולא לשם שיווק חיצוני, שכן "אחדות השורה" הפלסטינית מחייבת את כל הפליטים עד האחרון שבהם לערוג לפלסטין, קרי: לחיפה, ולעכו לתל אביב ולאשקלון.
הקבוצה השלישית, "הגרעין הקשה", מורכבת מכל אותם פליטים המאכלסים את המחנות בסוריה, בלבנון (שם מצבם הוא הקשה ביותר), בירדן, בגדה המערבית וברצועת עזה. לגביהם, כמיליון וחצי נפש, קיימת רק אפשרות אחת – יישוב מחדש... כמובן, רק בישראל.
הנשיאים האמריקניים קרטר, רייגן, קלינטון, ובוש האב והבן כשלו בהשגת שלום בינינו לבין הפלסטינים. הם העדיפו את הסטאטוס קוו של מאבק נמוך עצימות. הם העדיפו ניסוי וטעייה, ללא נגיעה בעצב החשוף של "השיבה". האם כאשר אובמה מבטיח "שהוא ידרוש מעשים", הוא מתכוון גם לתבוע מהפלסטינים לוותר על "השיבה" האמיתית?
אל"מ (מיל.) משה אלעד שימש בתפקידים בכירים ב"שטחים" וכיום מרצה ללימודי ביטחון במכללה האקדמית גליל מערבי
לפנייה לכתב/ת 
