הכל פוליטיקה, גלעד

מהיום שהצטרפתי למאבק לשחרור גלעד שליט, טענתי ועודני טוענת שהוא לא שוחרר עד היום משום כניעתנו למצרים ולעזה. מצרים שיחקה איתנו במהלך כל שלוש השנים מאז חטיפתו, ועזה נהנתה מכניעתנו לה, בקבלת מיליוני שקלים. חלק ניכר מהם הועבר לטרור.

את בעיית החמאס היה ניתן לסיים בקלות יחסית. בדצמבר 2008 הבנקים שלהם עמדו בפני קריסה מוחלטת. מי הציל אותם? ניחשתם. ישראל. למה? אולי כי ישנם גורמים המרוויחים כלכלית? אולי אלה המרוויחים פוליטית – אישית בקנה מידה בינלאומי ומשתמשים ברווח זה למטרותיהם הפרטיות? קרוב לוודאי.

אפשר היה לפתור את בעיית מצוקת התושבים בעזה בקלות. אפשר היה לספק להם את מצרכי היסוד והעזרים ההומניטריים. אפשר היה להעביר את הקנייה ומכירה של המצרכים בעזרת תלושי מזון, ולהעביר כסף על פי התלושים ישירות לסוחרים. בדרך זו ניתן היה להעצים את המשבר שנוצר בבנקים ולהביא לקריסת החמאס הזקוק נואשות למזומנים. אבל בצד הישראלי היו מי שמנעו זאת. אם בגלל השפיפות והכניעה הטיפוסיים, ואם מתוך שיקולים אינטרסנטיים לחלוטין, על חשבון ישראל ועל חשבון החייל גלעד שליט.

בכתבתו של גלעד שרון, בנו של מנהיג שקרוב לוודאי חווה מקרוב חוויות שאזרחים מן השורה לא רגילים בהם, הוא דיבר על התנהלותם של "מנהיגים" ישראלים שאין בהם שום רוח לאומית ואהבת ארץ ישראל אמיתית.

עמדתו התחברה לדבריו של הסנאטור האמריקני רוברט מנדדז, שהייתי ברצון מכבדת אותו באזרחות ישראלית, לאחר שהיטיב להבהיר את תולדותינו ואת צידוקנו המוסרי להתיישב בחלקת הארץ הזו, באופן שמדינאינו לא ממש יודעים לעשות. זהו אמריקני נוצרי שסינגר עלינו בנאום פרו ישראלי, וסייע לנו להסביר שהקמת המדינה נעשתה בזכות ולא בחסד. זה האופן שבו גם הפוליטיקאים שלנו צריכים לדבר.

מאז נכנסתי לפעילות ציבורית, עוד מימי המאבק, נחשפתי למשהו שהחריד אותי ביותר: לפוליטיקה מגיעים אנשים חסרי כל אידיאולוגיה. הם רואים בפוליטיקה קרדום לחפור בו לקידומם ולרווחתם הכלכלית. מדברים לעיתים עם אנשים העוסקים בפוליטיקה, בעיקר ברשויות המקומיות, אולם גם ברמה הארצית, ופשוט נחרדים. שום ניצוץ בעיניים. רק כשהם נשאלים כמה הם מרוויחים ומה היתרונות בעיסוקם, הוא מופיע.

לכן, רווח לי מאוד לקרוא ולשמוע את גזרי הדין של השרים לשעבר, בניזרי והירשזון. משהו מתחיל להתחולל בארץ. המעט אמיצים שקמו והתריעו בקולי קולות – ניצחו. גם לתקשורת יש יד עוזרת כשהקפידה לחשוף את מעשי השחיתות. הוא אשר אני אומרת לאנשי התקשורת תמיד: יש לכם היכולת להוליך לעשייה נכונה וטובה. לחינוך. גם זה רייטינג. מעשים טובים וחינוך בהחלט יכולים להיות רייטינג.

מהיום, אני מקווה שאלה החושבים לפנות לפוליטיקה אך ורק כדי לנצלה לתועלת אישית, יחשבו פעמיים. כי פוליטיקה נועדה לבעלי חזון, הרואים את טובת מדינתם ואזרחיה לנגד עיניהם.

אולם בפוליטיקה יש להיזהר גם מקיצוניות. לפוליטיקה שלנו נכנסים קולות ריאקציוניים והם צועקים כאילו שהם רבים אבל בכך אנו יורים לעצמנו ברגל. הקיצוניות יכולה אולי לסייע במהפכות, אולם הן עולות ביוקר רב. הן הורסות ערכים, מבלי לבנות ערכים חילופיים. גם אלה העולים על הבריקדות בימינו ובעיקר בארצנו – אינם פועלים בשם אידיאולוגיה אלא מתוך דחפים שאולי הפסיכולוגים יכולים לפרשם.

כל שנותר לי הוא לקוות שמעתה נוכל לראות חזרה לשפיות, לנורמות חברתיות מתוקנות, חזרה לאידיאלים. כחילונית, אני מודה שמדובר גם בחזרה לערכים יהודיים ובעיקר – חזרה לגאווה לאומית והכרה בזכותנו המלאה לשבת כאן, במדינה שגדולה בעשייה ובעיקר בשמירת המחוייבות של חיילינו כלפיה, אולם גם במחוייבות שלה כלפיהם.

כפי שפסק אחד מחשובי הפוסקים, הרב שאול ישראלי ז"ל: "הכלל אומר שלא הגבילו חכמים את זכות האדם לפדות את עצמו. כיוון שהחיילים יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה אבל מובנת מאליה, שכל אמצעים שיש בידי המדינה עליה לעשות כדי לפדותם".

גלעד שליט עדיין לא נפדה.