שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם הטכנולוגיה קוברת את הזכרון האנושי?
    האם ים מצלמות הווידאו והסטילס ואתרי שיתוף הסרטים והתמונות, מאיים להטביע את החשיבה והזיכרון האנושי? חוקרים בארה"ב טוענים בתוקף: אנחנו בעיצומה של מהפכה דרמטית, שמשפיעה על החוויה והרגש האנושי
    באתר הסאטירי The Onion התפרסם באחרונה "מחקר" פיקטיבי, שלפיו מרבית האמריקאים מבלים ‭90%‬ מזמנם מול מה שמכונה "מלבנים קורנים‭"."‬החוקרים הצליחו לזהות כמעט 30 סוגים של מלבנים קורנים‭,"‬ דיווח האתר, "ובהם מלבנים נישאים, מלבנים מנגני מוזיקה ומלבנים לתקשורת סלולרית‭."‬

     

    מחקר כזה, כמובן, טרם נערך, אבל ה"תוצאות" שלו נטועות עמוק במציאות.

     

    המלבנים הללו - מסכי המחשב, הסלולר והמצלמות הדיגיטליות - לא רק ממלאים את ימינו; הם משנים אותם. בסביבה דיגיטלית המדיום הוויזואלי הוא המלך: הודות למיכשור זול ודרכי הפצה יעילות, התמונות הדוממות והנעות הופכות לחלק מרכזי יותר מהחיים, גם על חשבון המילה הכתובה או, להבדיל, החשיבה האנושית. עד כמה הווידאו משפיע וישפיע על חיינו? את זה בדיוק מנסים לברר חוקרי "המכון למען העתיד" ‭- (IFTF)‬ עמותה אמריקאית העוסקת במחקר וחיזוי העתיד.

     

    אנשי המסך

    לפני חודשים אחדים השיקה העמותה את אתר "אנשי המסך", המתפקד כמעין ניסוי מקוון: הגולשים מוזמנים לצפות בראיונות וידאו עם מומחים ולהגיב בסרטונים משל עצמם אודות

    השאלה המסקרנת: כיצד הווידאו ישנה את חיינו בעתיד, והאם הוא יהפוך למדיום התקשורתי המוביל וידחוק את הטקסט.

     

    צוות חוקרי העמותה כולל אנשי טכנולוגיה, אמנים, סוציולוגים ואנתרופולוגים, מעצבים ועיתונאים, שבוחנים עד כמה הווידאו משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את העולם ואת האינטראקציות החברתיות בינינו; כיצד "מכונות הזיכרון" הללו משפיעות על חוויות העבר כפי שהן אצורות במוחנו - ומה כל זה יעשה לחברה, לתרבות, לפוליטיקה, למסחר ולחינוך.

     

    לשיטתם, העולם נמצא בעיצומה של מהפכה. "זוהי סביבה ציבורית חדשה, שמחברת קהלים שונים ויוצרת דרכי ביטוי חדשות בכל תחום‭,"‬ מצהירים אנשי "המכון למען העתיד‭."‬ כבר כעת מתפרסמות באתר תחזיות, שמנבאות אלו שינויים יביא עימו הווידאו בעשור הקרוב, ביניהם טכנולוגיות וכלים חדשים אף יותר מאלה המוכרים לנו, שיהפכו אותו לחלק בלתי נפרד מחיינו וישנו את עולם התקשורת, את אופן המחשבה והתחושה שלנו, את החברה ואת הדרכים להשפיע עליה ולחולל בה שינוי חברתי. חישבו על הסרטון שתיעד את רגעיה האחרונים של האיראנית נדה אגהה סולטאן ותתחילו להבין את כוח של המדיום.

     

    לתעד כל חוויה  

    מכל הסוגיות כבדות המשקל הללו, בולטות שלוש שאלות מעניינות במיוחד: כיצד משפיעות המצלמות ואתרי השיתוף על הזיכרון שלנו? האם אובססיית התיעוד מועילה למישהו מלבד ליצרניות זכרונות הפלאש והדיסקים הקשיחים? והאם מדובר בזכרונות אותנטיים או בתגובה רגשית ריקה, כזו שגורמת לחלקנו לדמוע בפרסומות?

     

    הצלמת הידועה נאן גולדין סיפקה תשובה אחת לשאלות אלה, כשהודתה בעבר שהיא שונאת מחשבים ופוטושופ, משום שאלה מחבלים באותנטיות של הצילום. "זאת הסיבה שבגללה התחלתי לצלם כדי לתעד‭,"‬ הסבירה, "כדי למנוע מאחרים לעוות את מה שראיתי‭."‬

     

    גולדין מתייחסת לצילומיה (שכמה מהם מופיעים כאן)‬ כאל יומן ויזואלי פומבי: "הרצון שלי הוא לשמר את מהות החיים של האנשים. אני רוצה להראות בדיוק איך נראה העולם שלי, בלי להאדיר אותו, בלי להפוך אותו לזוהר יותר ממה שהוא. כולנו מספרים סיפורים שהם גרסאות של הזיכרון ששמרנו מההתרחשות המקורית. זיכרון אמיתי הוא שילוב של צבע, ריח, קול ונוכחות פיזית. טעם החיים‭."‬

     

    מצלמים זכרונות

    עידו הרטוגזון, עיתונאי וסופר, עושה זאת גם הוא - אם כי לצרכים אישיים הרבה יותר; הוא פשוט לא רוצה לשכוח שום דבר שקורה בחייו. "אני מצלם בין ‭3,000‬ ל‭5,000-‬ תמונות בשנה עם הסלולרי שלי, בכל פעם שיש חוויה שהייתי רוצה לשמור איתי לעתיד‭,"‬ מעיד הרטוגזון. "התמונות הללו משמשות לי כתחליף ליומן. אני מצלם אותן כדי שאוכל להיזכר

    בעתיד בחיים שלי. הן משמרות עבורי זכרונות מלפני שנים, שהיו נעלמים אם לא היו לי את התמונות‭."‬

     

    - מה טוב בלא לשכוח כלום? מה הטעם באגירת עוד ועוד רגעים אקראיים וחסרי חשיבות? זה לא תיעוד אובססיבי קצת של המציאות?  

    "העובדה שאני מצלם אלפי תמונות בשנה לא מונעת ממני לשכוח את הרגעים המתועדים בהן. לאורך רוב השנה הרגעים הללו רחוקים ממני, אבל כשאני צופה בתמונות הללו מחדש הן מחיות מולי את העבר. האם זה אובססיבי? בוודאי. גם ללכת עם הטלפון הנייד ולהיות זמין 24 שעות ביממה, או לבדוק את המייל ואת החשבון בפייסבוק כל חמש דקות זה אובססיבי. אנחנו חיים בעולם טכנולוגי, שמציע לנו מבחר עשיר של אובססיות טכנולוגיות זמינות לאישיות המתמכרת‭."‬

     

    הרטוגזון שיתף את קוראי הבלוג שלו, "טכנומיסטיקה", בחוויה רגשית שעבר בחסות יוטיוב: "הסתכלנו על פתיחים של תוכניות ילדים מתחילת שנות ה‭.80-‬ את רובם שכחתי לחלוטין, אבל הצפיה בסרטון הפתיחה שלהם העלתה שטף בלתי צפוי של רגשות, תחושות וזכרונות מתקופת הילדות. זה גרם לי לחשוב כמה זכרונות לעולם לא יתעוררו, פשוט בגלל שהם לא מתועדים בשום מקום‭."‬

     

    - האם לא מדובר בעצם בגעגועים פיקטיביים, שמבוססים על נוסטלגיה שהתעוררה בך בעקבות אות פתיחה של תוכנית טלוויזיה מהילדות?  

    "אנחנו מהנדסים את הזיכרון שלנו כל הזמן. על-ידי התמונות שאנחנו בוחרים לשמור או למחוק מהמחשב; עלידי סוג החפצים שאנחנו שומרים או זורקים כשאנחנו עוברים דירה, ועל-ידי זהות המספרים שאנחנו בוחרים למחוק מזכרון הטלפון שלנו. אובייקטים, בעיקר אלקטרוניים, מקלים עלינו להנדס בצורה נוחה יותר את הזיכרון העקשן שלנו. אם קודם הוא זכר ללא היררכיה וסדר, ולעיתים תוך הבלטה של אירועים שליליים דווקא העולם הדיגיטלי מאפשר לסדר את הזיכרון שלנו בדיוק כמו שהיינו רוצים‭."‬

     

    - אבל אין סכנה שהפופולריות של התמונה או הקליפ תגביל את הדימיון האנושי ותורה לו באיזה גבולות לפעול?  

    "בהחלט. זכרונות הם דבר עשיר בהרבה מתמונה או מקובץ סאונד. הם מכילים מחשבות, רגשות, תחושות גופניות. נכון להיום, המכשירים שבידינו לא מתעדים את כל האספקטים הללו - לכן הם עשויים באמת לצמצם או לרדד את הזכרונות שלנו. ואולי טמונה כאן סכנה נוספת: שהקלטות אלקטרוניות ימנעו מאיתנו לזכור דברים כמו שאנחנו רוצים, כמו שאנחנו אוהבים לראות אותם ממרחק הזמן, ויזכירו לנו באופן די עקשני ומרגיז את חוסר השלמות של המציאות‭."‬ תחליף רדוד

     

    יוטיוב הפך לסמל

    רדידות הזיכרון מטרידה גם את הסופר והכלכלן שמואל (סם) ועקנין, שפירסם במאי מאמר ארוך ונוקב שבו גינה את הרשת החברתית לסוגיה. אחת המטרות לזעמו של ועקנין היה יוטיוב, אתר הווידאו שהפך כבר מזמן לסמל. תמונה אינה שווה אלף מילים, טוען ועקנין; לכל היותר, היא תחליף עלוב ורדוד להן. "בעולם של יוטיוב‭,"‬ כתב, "האוריינות נעלמה ואיתה נעלם הידע‭."‬ לדבריו, תמונות וגרפיקה נפלאים להעביר מידע, אבל מחשבות או תיאוריות מעמיקות יותר ניתן לבטא רק בטקסט.

     

    היזם והבלוגר לואיק לה מר נשמע רגוע יותר. בקליפ שלו, באתר ‭,of the Screen People‬ הוא חוזה כי הטקסט לא ייעלם וכי הווידאו ישמש רק כאמצעי העשרה בסיטואציות מסוימות, כמו שיחה עם בני משפחה או פגישות עסקיות מקוונות. גם הווארד ריינגולד, מחלוצי האינטרנט וכיום פרופסור לאוריינות תקשורתית בסן-פרנסיסקו, סבור שהיכולות הקוגנטיביות שהתפתחו במוחנו הודות לטקסט לא נעלמו - הן רק משתנות.

     

    - עידו הרטוגזון, כתבת ש"מדיות אלקטרוניות מבצרות את הזכרונות שלנו, קובעות מה נזכור ומה ייעלם מהזיכרון שלנו. מה שבמדיה שמור ומה שמחוץ לה נעלם‭."‬ זו מסקנה די עגומה לא?

    "לא בהכרח. ראשית, גם הזיכרון האנושי הוא סוג של מדיה שזוכרת דברים באופן שרירותי למדי. המדיה האלקטרונית בעיקר מתוספת עליו, ומאפשרת לנו לזכור עוד יותר. התוצאה היא, שהרבה דברים שאנחנו שוכחים, שורדים בזכות המדיה. בסופו של דבר, אם פרוייקטים כמו MyLifeBits (פרויקט ניסיוני של מייקרוסופט, שניסה לשמר ולתעד חיים שלמים - ר.ש‭(.‬ מראים את הכיוון שאליו אנחנו הולכים - הכל יישמר בתוך המדיה ושום דבר לא ייעלם‭."‬

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים