הבאחה: הכניסה לקשוחים בלבד

את יחסי הגומלין בין מקסיקו לארצות הברית אפשר להגדיר בקלות על ידי התבוננות של חמש דקות על הנעשה במאה המטרים המכילים את המעבר בין שתי המדינות. מצד אחד של גדר הסורגים - עולם של עושר החושב שהוא מוגן מאיזה שד, מהעבר השני - כמיהה לחלום. נקודת מפגש בין ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות להגבלות במקסימום האפשרי.

נשאבתי לתוך מקסיקו ללא התראה. כאילו נשארתי באולם הקולנוע והמקרין התבלבל בהחלפת גלגל הסרט. הפקיד המקסיקני שלח אותי יחד עם האופנוע לתוככי טיחואנה, לחפש את משרדי המכס ליד עמוד הסמל של מקדונלד. ניחשתי שהמקום הוא זה המוקף חומה ושש"ג בבגדי קרב בודק אישורים. אחרי 36 דקות שהזכירו לי את המוכסים בצד המצרי של טאבה, קיבלתי ויזה ורשיון זמני לאופנוע למשך 60 יום.

יצאתי לחצות את שוליה הצפון מערביים של טיחואנה, אווירה קצת מזרח תיכונית - לפחות בדחיסות, בקצב, בצבע, ברישול ובאי הסדר המאורגן של כאוס אורבני. גם כשהרגשתי לחלוטין מאופס כי זו סביבה שאני מסתדר איתה בדרך כלל, היה ברור לי שעלי להתחפף מכאן מהר, כי עד חשיכה נותרו לי כארבע שעות ומתוך קריאת הרחוב, קיבלתי יותר מהמלצה אחת להתרחק מאזור הגבול לפחות מאה ק"מ דרומה.

הכביש לאסטנאדה (Estenada) חותך ישר מערבה וחולף במקביל וליד החומה המפרידה בין מקסיקו לארה"ב. כביש באיכות נמוכה, שובר בתשעים מעלות דרומה סמוך לחוף ומקבל פתאום הגדרה ככביש אגרה, אני נדרש לשלם דמי מעבר. שני דולר. ולאחר עוד 20 ק"מ עוד שני דולר ולאחר עוד כ-30 ק"מ עוד שניים, נו פרובלמו. מקבלים פה דולרים בלי בעיות. אולי אפילו מעדיפים אותם.

אסטנאדה 

האווירה נינוחה. איכות הרכבים סביבי מעידה שמנגנון הרישוי השנתי לא ממש מתפקד - כמו גם מערך אכיפת המהירות. נראה שאין שום השגחה על הגבלת כמות הנוסעים ברכב או איזו שהיא בקרה על מצב צמיגיו. ברוך הבא למציאות שבה חוכמת רחוב, קיצור ועיגול פינות, הם כנראה הנורמה. זה מוכר לי מאיפשהו. השמש במערב האדימה מעל לאוקיינוס. על החוף בין קטעי שכונות עוני היו כמה שלטים בהם ניסו למכור לאמריקנים יחידות דיור. הכביש חזר להיות דו מסלולי וחלפתי על פניהן של שכונות העוני של אינסינדה המאובקת. לאחר מעבר בכיכר העיר שבמרכזה דגל מקסיקו בגובה שלוש קומות ולמראשותיו פסלי ראשי מנהיגי מקסיקו בסגנון שמזכיר את בגדד בימים אחרים, כיוונו אותי חיילים במחסום החוצה ודרומה מהמקום.

ממש עם חשיכה הגעתי לסנטו תומס (Santo Tomas) וקבעתי את אוהלי בתוך פארק פרטי ופשוט למראה. הייתי לבד במקום ריק, אך חושי אמרו לי להירגע. אחרי כל ההפחדות שעברתי בשבועות האחרונים, בדמות ידיעות שזרמו למייל הפרטי שלי מחברים ומקוראי הבלוג שלי, בהם הפצירו בי לא להיכנס לצפון מקסיקו. הנה אני שם נפשי באוהלי בתוך לוע ארי דמיוני ונרדם.

סיני באמצע מקסיקו

כשאני מגיע למקומות חדשים לי לחלוטין, אני שם לב להמון סימנים קטנים שעוזרים לי לקדד את החושים. חופשיות האנשים לשיחה מקרית, שפת הגוף בינם לבין עצמם, מצב שולי הכבישים, זקיפות השלטים, תחזוקת עמודי החשמל, נוכחות גרוטאות רכב על הצירים - דברים שמשדרים עד כמה המקום מנוהל או זורם מעצמו. זה עוזר להגדיר את רמת הסיכון וגם את אופי הסיכויים.

כנראה שבמקסיקו יש רק ספק דלק אחד, "פמקס", ולכן אין לי מה לחפש תחרות מחירים. כנראה גם שלא בכל מקום אמצא דלק איכותי. אופנועים כאן מזדחלים בין המכוניות לראש התור. הכלל הכי חשוב: לא לעבור נתיב לפני שבודקים עם כל הפרצוף אחורה ולא מסתפקים במראה. יש כאן לפחות ארבעה סוגי כוחות בטחון: צבא, משטרה פדראלית, משטרה מקומית וסתם כאלה שמסתובבים עם מצ'טות או אקדחים. המקסיקנים ברובם מבינים אנגלית, במיוחד ילדים. וזה מה שקלטתי בארבע שעות בינתיים.

לפני שיצאתי למעבר הגבול חיפשתי שותפים לקטע הראשון במקסיקו. שמתי בקשה בכמה פורומים, מישהו אכן ענה לי אבל כבר יצאתי לדרך. היו אלה שני בלגים צעירים על שני אופנועי קאווסאקי 650, אולי סוג האופנוע הפופולרי ביותר בקרב מי שיורד לחצות את אמריקה הלטינית. פגשתי אותם לאחר היציאה מסנטו תומאס, יושבים במסעדת אוטובוס. סטאן, בן 23, ויורי, בן 26, מעיירה ליד בריסל. החלטנו לרכוב את היום הזה ביחד. להם היו תכניות אחרות להמשך. כולל רכיבת שטח ממש, שהחלטתי מראש שבטיול הזה אמנע מכך. קבענו כללי רכיבה משותפת ופנינו לכיוון חוף באהייה-דה-לוס-אנחלס במרכז הצד המערבי של חצי האי באחה. נכנסנו יחד למדבר. שיחי קקטוס ענקיים כיסו את צידי הדרך. הנוף היה גבעי ובצבעי חום-צהוב. הכל היה ראשוני, מחוספס ופראי. חלק גדול מהסלעים היפים בצדדים היו מכוסים בכתובות גרפיטי. עוד משהו להפנים על מקסיקו ותרבותה.

החברים החדשים בפוזה אופיינית

בסאן דייגו נועצתי בדן טופ, איש יקר שהדריך אותי על הצפוי לי בבאחה. רק פיספוס אחד. במקום שבו אמורה היתה להיות תחנת דלק עמד בניין עזוב. ורוכל זריז עמד שם עם טנדר ושתי חביות דלק ו"הציל" את המצב. 5 ליטר נקנו בלב חרד מחשש לאיכות הדלק, אך לא היתה לנו ברירה. חברי החדשים לא כל כך הבינו את מילותי והתרגשותי כשעמדנו מעל מפרץ דה-לוס-אנחלס. פשוט סיני של מערב מקסיקו. אותו ים טורקיז, אותם הרים חשופים שחורים-אדומים הנופלים לים, אותם צללי הרים מעבר למפרץ המאורך ואותן חושות דקלים וקש על חוף חולי. מהכביש הגבוה ירדנו אל העיירה הפשוטה והנינוחה. התמקמנו מול מזח הדייגים. הקמנו אוהלים וירדנו על דגים, בוריטוס ובירה. מסתבר גם שהמקום נשמר על ידי הצבא באופן קבוע. ויש לנו חייל מחיל הים המקסיקני שישב כל הלילה למראשותינו. ברוך הבא לאמריקה הלטינית שבה הצבא מופנה פנימה. עוד משהו להסתגל אליו בשונה מצפון אמריקה.

למחרת יצאו שני ידידי למסלול השטח שלהם על הציר המיתולוגי של מירוץ הבאחה. נפרדנו בידיעה שעוד ניפגש בהמשך.

חזרתי לכביש הראשי מרחק 80 ק"מ משם והמשכתי ליהנות מעושר סוגי הקקטוסים לאורך הדרך. מדי פעם משכתי לדרכי עפר מהודקות ונכנסתי לראות מקרוב קבצי צמחייה שעניינה אותי. עברתי באיזורים צחיחים ממש. לא ברור איך מישהו חושב להצמיח כאן משהו והנה עיירה קטנה ומייד אחריה חממות ושדות מוריקים. לא פאטה ולא מורגנה. שלט של "נטפים" שלנו. מסביר לי הכל. שאפו חברים. בית אריזה ענק ומשאיות מובילות אליו ירקות. הפוך לכל מה שציפיתי.

קקטוסים בגודל של בית

עיירת מקלט

העיירה גואררו נגרו (Guerrero Negro) בצד המערבי של הבאחה נתנה לי מקלט לכמה שעות. ישבתי בסככת בית קפה ואינטרנט ועניתי לשאלות של עוברים ושבים על מה זה ישראל, שלפתי את דגל ישראל מתיק המיכל וחלקם חשבו שזה של הונדורס. בחנות בפינה קניתי מחבת חדשה במקום זו שנפלה לי איפשהו באלסקה (יותר טובה והרבה יותר זולה) ועליתי על האופנוע כשקהל זאטוטים מלווה אותי בקריאות, לתוך אדי החום והאבק בכיוון כללי מערבה לעבר העיירה סנטה רוזלייה (Santa Rosalia). חלפתי על פני מחסומי צבא. בכולם הרמתי את מכסה הקסדה, חייכתי, בירכתי לשלום ושולחתי לדרכי.

בסנטה רוזלייה אין קמפינג, זו מילה גבוהה מדי לעיירה עסוקה שכזו. יש חמישה מוטלים, יש מעגן דייגים, יש מעגן מעבורות ויש רחוב חנויות ובמרכזן כנסייה מפח שממנה בקעה זמרת נשים, ששרו בדבקות ובהרמוניה לא כל כך מאורגנת ולכן אמיתית. לקחתי חדר עם מקלחת ומזרן, ויצאתי לסיבוב רגלי בעיירה. הרחובות מרוצפים בחלקם אבן אותנטית. אנטוניו בן ה-25, הבן של בעלת המוטל ומנהל משמרת הלילה, ואני שילבנו אנגלית עם ספרדית והבנו אחד את השני נהדר. אנטוניו גדל במקום. למד 12 שנים והוא עומד להתחתן. המוטל הזה הוא העתיד שלהם הוא חושב שסנטה רוזלייה צריכה מקום יותר מרכזי בתיירות לבאחה. הצעתי לו להקים גם משטח לקמפינג, למה שלא אדאג לבאים אחרי?

מאוחר יותר, כשמונים ק"מ אחרי שיצאתי את העיירה הנחמדה הזו, מצאתי כמה וכמה אתרי קמפינג על החול מול הגלים, אך כדי להגיע אליהם הייתי אמור לרכוב בלילה - משהו שאיני עושה. עצרתי באחד החופים לארוחת בוקר, וכבר תכננתי לשרוף כאן יום-יומיים, אבל הבעלים מכר את המקום לכמה קבוצות לשבועיים הקרובים. כשעברתי בהמשך באזורים יבשים וצרובים. שמתי לב כי גם במקומות הכי בלתי צפויים, המקסיקנים הקשוחים נאחזים במעט שיש לקרקע לתת. פרות מצומקות, עצים מתייבשים ודרכי עפר מעלות אבק ללא טיפת צל או ירק.

בית על אם הדרך בבאחה 

עם כל נידחותו ותנאיו הקשים של חצי האי באחה, אני חש צורך עז לציין לשבח את איכות הכבישים. לא רחבים, לא מוארים וללא מחלפים, אך חלקים, מסומנים ומשולטים. מתוחזקים ברמה גבוהה. מין קונטרסט לאיכות החבוטה של רוב כלי הרכב הנוסעים עליה. נראה שעל הנושא הזה מישהו לקח אחריות, אבל עד הסוף.

כאן המקום להודות שאף שאני ידוע כחובב מדבריות. וקושי מדברי מושך אותי בדרך כלל, שבעתי. חיפשתי מקום לנוח בו בדרך, שקלתי לעבור לחוף המערבי של הבאחה. התייעצתי עם בחור אמריקני שהסתובב שם כיועץ למשהו, ובמקום אחר עם מקסיקני שדיבר אנגלית טובה ממני. שניהם הציעו לי להעדיף את מזרח הבאחה, שם החופים מצוקיים ורגועים יותר. אבל אני בא משם כרגע. אז גמלה בליבי ההחלטה לחתוך דרומה עד ללה-פאז, העיר הגדולה בדרום הבאחה.

סופת חול

כשהגעתי ללה-פאז, עיר סימפטית ותוססת, עם טיילת חוף ארוכה ומטופחת, כמה מעגני יאכטות ואין ספור מסעדות קטנות ומלונות צבעוניים בכל פינה, השעה היתה שש בערב. המשכתי לחוף טוקלוטה (Tocalote) במפרץ ממזרח לעיר. שם, כך אמרו לי, יש פיסת חול בה מותר להקים אוהל. לאחר עוד 28 ק"מ הגעתי אכן לחוף רחב ונקי ואת פני קיבלה להקת שקנאים אפורים שעסקה בדייג ממש על קו החוף בריחוף, נסיקה וצלילה. בלט אווירי נהדר. ללא כל חשש מעשרות האנשים שישבו על החול או במים. זה נמשך עד חשיכה. איזו חוויה. הקאנון: קליק קליק קליק.

ישראל-ארתורו, מקסיקני כבן ארבעים, ששלף לפני תעודה המוכיחה כי זה שמו, התרגש למשמע היותי ישראלי, הזמין אותי לבירה והמליץ לי לבחור בצד הימני של החוף להקמת האוהל, זה הצד השקט יותר בלילה, כי נוהגות להגיע לכאן חבורות של צעירים שמבלגנים ועושים רעש. הבנתי. לאחר שהחשיך, נסגרו דוכני האוכל והנופשים נסעו, הקמתי את האוהל במרחק כ-10 מטר מקו המים ומלהקת השקנאים שפטרלה הלוך ושוב מולי. הייתי כמעט לבד. כיסיתי את האופנוע והשתרעתי באנחה רוגעת. מעט אחרי חצות החלה להשתולל במקום סופת רוח וחול בעוצמה. האוהל התרומם מעלי כמו איזה מצנח רחיפה והאופנוע הוטח לחול. יצאתי בזחילה, מנער את החול משערי ואזני. עכשיו לך תרים אופנוע לבד באמצע סופת חול. 

זוג שישב בטנדר סמוך נאלץ לקטוע את שיחת הנפש שלו ובחור חביב יצא לעזרתי בצחוק אדיר. העברתי את כל המחנה לקפל קרע סמוך. והשקט שב לביתי, גם אם רעוע הוא.

כשהתעוררתי בבוקר שכבתי בשקט עשרים דקות וכינסתי את עצמי עם עצמי, חשבתי על הדבר הבולט ביותר שלמדתי על מקסיקו עד עתה והוא שהגעתי למקום עם נשמה. אנשים חיים, ערים, חמים. אבל גם שורדים - אחד על אחד. ולכן שיננתי שוב את כל המספרים כדי להבין לבד איזה סכום מדויק עלי לשלוף בקניות. החלטתי גם שהגיע הזמן להוריד את הקצב באופן דראסטי. אולי המהירות נבעה מהרצון שלי לחצות את ארה"ב ולהגיע כבר לאמריקה הלטינית. זו שממש מסקרנת ומדליקה אותי. אולי זה משהו אחר. אז הנה אני כאן - הורדת הילוך בבקשה.

קפצתי לנמל המעבורות ממש מעבר למפרץ ורכשתי כרטיס שיוביל אותי הלילה למאזאטלן במקסיקו העיקרית, מזרחה מכאן.

לכתבה הקודמת: ממונטנה לטיחואנה

לבלוג של יוני