"הייקה" מהעמק: סיפורו של אליעזר סקלרץ

אליעזר סקלרץ היה נער צעיר כשמשפחתו לקחה חלק פעיל בהברחתו של לנין לרוסיה בעת המהפכה. בבגרותו עלה לארץ וב-1924 התיישב כחבר בקיבוץ בית אלפא. חיבתו לצילום מאפשרת לנו הצצה לזמנים ההם

נדב מןפורסם: 17.07.09 , 08:32

אליעזר סקלרץ נולד בברלין בספטמבר 1905 להוריו, לאה (לולה) והיינריך (נתן). משפחת סקלרץ היתה אמידה, ושומרת מסורת ישראל. האב עסק במסחר חובק עולם ושילב זאת עם שירותי דיפלומטיה. גם אחיו (דודיו של אליעזר) היו מעורבים בעסקים אלה.

אליעזר היה תלמיד מצטיין ("פרימוס-סקונדוס", הוא מספר). בגיל צעיר רכש את הספרים של שילר, היינה, גיטה, קנט, ליסינג ועוד. בגיל 10 כבר ידע, בנוסף לשפת אמו, גם צרפתית, יוונית ולטינית. בגיל זה הצטרף אליעזר לתנועת הנוער הציונית בלאו-וויס. אגב, גם פאולה (לימים גרבורג), אחותו הצעירה של אליעזר, הייתה מוכשרת, ובבגרותה פיתחה את "שיטת פאולה".

משפחת סקלרץ נכנסה לדפי ההיסטוריה בזכות השתתפותה באירוע בעל חשיבות עצומה: בשנת 1917, ערב מהפכת אוקטובר, מסייעת המשפחה בהעברתו של לנין מציריך שבשוויץ, דרך גרמניה, לרוסיה.

וזהו סיפור המעשה: לנין, שמצבו הבריאותי קשה, שוהה באותה עת בציריך. המהפכה ברוסיה עומדת לצאת לדרך. על אף מצבו, הוחלט להעביר את לנין לרוסיה בקרון רכבת סגור. פראבוס (הלפנד) אלכסנדר, המקורב ללנין, מקבל על עצמו להעבירו לרוסיה. הוא מגייס את גיאורג סקלרץ (דודו של אליעזר), איש עסקים שהיה גם סוכן שירותי הביון הגרמניים ומקורב למרכז השלטון בברלין. גיאורג מגייס את אחיו, היינריך (אביו של אליעזר), וזה פותח לצורך העניין סוכנות מסחרית בקופנהגן. הסוכנות מאפשרת לו להעביר סחורות לרוסיה. מאוחר יותר כותב הסופר אלכסנדר סולז'ניצין את סיפור מעשה זה בו נזכרת חשיבות פעולתה של משפחת סקלרץ היהודית בהעברתו השלמה של לנין לרוסיה (ראו כאן).

בשנת 2007 התפרסמה כתבה מרכזית בעיתון הגרמני דר-שפיגל על הברחתו של לנין מציריך בשווייץ בקרון רכבת חתום דרך מספר מדינות באירופה לרוסיה. בכתבה מסופר כיצד מסדרים שהקרון יוכל לחצות מדינות ויושאר כישות אקסטריטוריאלית. תארו לכם כיצד הייתה נראית ההיסטוריה העולמית אילו היה היינריך סקלרץ מונע את נסיעתו של לנין לרוסיה. אולי היו המנשביקים מנצחים ואנא היינו מגיעים...

בשנת 1919 משתתף אליעזר עם אמו בהלווייתם של רוזה לוכסמבורג וקארל ליבקנכט. בשנת 1923, לאחר מלחמת העולם הראשונה, יוצא אליעזר להכשרה של "החלוץ" לקראת עלייה לארץ ישראל. אמו לא מאושרת מרצונו זה ומכיוון שעוד לא מלאו לו 18, היה חייב לקבל את הסכמת אביו. הוא יוצא להולנד, שם שוהה אביו, ובדרך פוגש את מרדכי בן הלל הכהן שהגיע להולנד לרכוש פרות. מרדכי מנסה לסדר לו תפקיד של מלווה פרות על האונייה אבל נכשל וממשיך לאיטליה.

אביו הבטיח לשלוח לו כסף אבל בינתיים אליעזר פוגש את פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן, לימים שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל) והלה מסדר לו הלוואה לצורך העלייה לא"י. באותה שנה יוצא אליעזר באוניה מטריאסט איטליה לא"י דרך מצרים, משם הוא ממשיך ברכבת לארץ.

עם הגיעו הוא מבקש להכיר את הארץ, ולשם כך נעזר במכרים שהוא פוגש במקומות שונים. הוא מגיע לראשונה לבית אלפא ומשם עובר ליגור. לאחר מכן, הוא מחליט ללמוד את גידול הטבק ולכן עובר לחיות בכפר הערבי כברי, ושם גם לומד ערבית על בורייה. רק בסוף שנת 1924 הוא חוזר לבית אלפא, לאחר שחבריו צבי נוימן ומוסה גולדנברג משכנעים את חברי הקיבוץ לקבלו.

סקלרץ היה איש ססגוני, רב מעשים וסיפורים. כהרבה "ייקים" אחרים, סקלרץ היה כל השנים מצויד במצלמה וברצון לתעד בצילום את המעשה הציוני. אצל בנו דן סער בבית אלפא נמצא אוצר גדול של תצלומי אביו. בכתבה זו ובבאות אחריה נביא מבחר מצילומיו ומדברים שכתב ביומן שילוו את הצילומים.

1. ברלין 1915, הילד אליעזר סקלרץ בן ה-10 עם כלבו. אליעזר אהב מילדותו בעלי חי.

2. מימין לשמאל: האב היינריך; האם לאה (לולה), ברלין, 1910; קופנהגן, 1916: הילדים אליעזר ופאולה משחקים בחוף הים, עת האב בשליחות לאיסוף ידיעות.

3. הכיתה של אליעזר (יושב על השולחן משמאל) בגימנסיה, ברלין, 1920.

4. מצאו את ההבדלים: מימין - אליעזר כתלמיד בבית ספר לחקלאות, ברלין, 1921; משמאל - אליעזר בבית אלפא, 1925.

5. בשנותיו הראשונות של אליעזר בבית אלפא עבד בצאן. בתצלום: חליבת העדר. קובה לנס שלישי מימין, הילד עם הכפייה הוא דן לנס, יושב לפניו - אליעזר. בית אלפא, 1927.

6. אליעזר על מדרגות הצריף בבית אלפא, 1928.

7. אליעזר, נהג משאית, מוביל עץ לתחנת הרכבת שטה.

8. אליעזר מוביל סוס לאורווה. צופה בו חברתו שולמית פרוכטר. בית אלפא, 1929.

9. ה"מוטרצייקל" (אופנוע) של אליעזר. הוא מספר: "בשנת 1925 חליתי בקדחת. הובילו אותי לביה"ח במעיין-חרוד (בצריף בין גדעונה והמחצבה) ושכבתי שם 4 ימים בלי הכרה. הביאו מירושלים רופא מומחה למחלת הקדחת. המידע לריפוי הקדחת היה עדיין בחיתוליו. הרופא הציע להחליף את מקום מגוריי. מכיוון שהורי חיו אז בגרמניה, הוחלט שאסע אליהם. ההכנות היו קצרות. בהגיעי לבית הוריי, היתה השמחה גדולה. הורי 'כמעט' שלא הכירו אותי. השתניתי בחיצוניותי במשך הזמן. שלושה חודשים קיבלתי טיפול בבית החולים. הרגשתי טוב. הורי רצו שאשאר אתם בגרמניה. הם קנו אחוזה ורצו לפתות אותי כדי שלא אחזור ארצה, אך תשובתי היתה נחרצת: 'אין לי עניין ועסקים באחוזה'.

"מתקופה זו שמור עמי קוריוז מעניין: בגרמניה נפגשתי עם מילק גולדשטין (שמואל גולן ממשמר העמק ז"ל). הלכנו בערב לראות הצגה בתיאטרון של ריינהארד. לידינו ישבה בחורה יפה ואני אומר למילק בערבית: "שֶלַלַבי" (כלומר - יפה), והיא עונה: "כַתַר חיריק" (תודה). אח"כ התברר לנו שהייתה זו בת מפתח-תקווה.

"בברלין למדתי נהגוּת וקיבלתי במתנה אופנוע (רכבתי עליו והבאתי אותו באונייה ארצה). כאשר הלכתי להוציא רישיון במשרד ממשלתי בחיפה, הייתי קורבן ליחס עוין ומשפיל של המשטרה הבריטית ליהודים. את הרישיון הגיש לי שוטר, כשהוא זורק אותו על הרצפה, כדי שאתכופף להרימו בידי. עלבון שלא יימחה".