שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    להזכירכם, דרומי לא היה בסכנת חיים
    בזיכויו של שי דרומי פטרו השופטים את המדינה מהצורך להתמודד עם סוגיה חברתית מורכבת. ומדוע שתכיר באחריותה ליצירת גטאות העוני המוזנחים המהווים מוקדי פשיעה, אם ה"טיפול" בהם הופרט לידי אזרחים נושאי נשק?
    חוות הדעת של השופטים אשר זיכו את שי דרומי מאשמת הריגה אמנם מדברת על "החלטה קשה" ו"התלבטויות ארוכות", אך למעשה פסיקתם היתה ידועה מיומו הראשון של המשפט: באווירה הציבורית והמשפטית השוררת כיום בישראל, אין דבר צפוי יותר מזיכויו של יהודי שהפעיל אלימות, אפילו קיצונית, נגד אזרח ערבי.

     

    שהרי מדובר באותה גברת, המופיעה בכל פעם באדרת אחרת: פעם היא פוטרת צעיר שרצח נהג מונית רק משום היותו ערבי על רקע אי-שפיות (וכי איש שפוי ירצח אדם אחר סתם כך, רק כי הוא ערבי?!); פעם היא מסתפקת בהאשמת קצין בכיר שהורה לפקודו לירות לעבר עציר פלסטיני כפות ב"התנהגות שאיננה הולמת קצין", ובאמת לא יעלה על הדעת לפגוע כך במוניטין של קציני צה"ל; ופעם היא מזכה אדם שירה בגבו של איש נמלט והרגו כיוון שמדובר "בהגנה עצמית".

     

    הגנה עצמית? הבה ונחזור לפרטי האירוע: ב-13 בינואר 2007 הבחין שי דרומי בשני פורצים בפתח שער החווה שלו. הוא פתח לעברם באש והשניים פתחו במנוסה, אך דרומי התקדם לעברם והמשיך לירות. אחד הפורצים, חאלד אל אטרש, נפגע משני קליעים ומת תוך זמן קצר, ואילו הפורץ השני, איוב אל הוושלה, נפגע משלושה קליעים בגבו ונפצע באורח קשה.

     

    נכון, מדובר בשני פורצים. נכון, מדובר בנגע ממשי ואלים אשר הפך את חייו של דרומי, ומן הסתם של חקלאים נוספים באזור, לבלתי נסבלים והיווה איום מתמיד על רכושם. גם נכון שדרומי התלונן קודם לאירוע מספר פעמים במשטרה, על פריצות חוזרות ונשנות לחוותו, ואולי פעילות יעילה יותר של המשטרה היתה יכולה למנוע את המקרה הקשה.

     

    אך לא צריך לגייס אמפתיה כלפי הפורצים בכדי להבין כי ירי קטלני בגבו של אדם בשעת מנוסתו איננו יכול להיחשב כהגנה עצמית, גם לא תחת הפרשנות הגמישה ביותר. בדיוק כשם שלא צריך תואר דוקטור במשפטים כדי להניח כי אילו היורה היה ערבי וההרוג פורץ יהודי, החלטת בית המשפט היתה נראית אחרת. אין מדובר כאן בהשערות בעלמא: נתונים סטטיסטיים מוכיחים באופן מובהק כי בתי המשפט נוטים להחמיר בעונשם של מורשעים ערבים לעומת יהודים שהורשעו בעבירות דומות.

     

    למרבה הצער, עושה רושם כי שורשי החלטה זו של בית המשפט נטועים עמוק בדה-לגיטימציה המתמשכת של האוכלוסיה הערבית בכלל, והבדווית בפרט, והצגתם כקולקטיב פורע חוק ועבריין – עד כדי התרת דמם.

     

    סוגיית אחוזי הפשיעה הגבוהים בקרב אוכלוסיות פריפריאליות היא סוגיה חברתית ממדרגה ראשונה והטיפול בה מחייב התייחסות מעמיקה למגוון גורמים כגון אפשרויות תעסוקה זמינים במקום, פרמטרים סוציו-אקונומיים, עומק הניכור החברתי, רמת החינוך, השקעה בתשתיות ועוד.

     

    אך בהחלטתם לזכות את שי דרומי, מעבר לרישיון ההרג שנתנו דה-פקטו בידי רבים אחרים שעלולים למצוא עצמם בנסיבות דומות, השופטים גם פטרו למעשה את המדינה מן הצורך להתמודד עם סוגיה חברתית מורכבת זו. שהרי למה לה למדינה להטריח את עצמה כלל עם הגורמים המוכחים לעלייה באחוזי הפשיעה, אם אפשר פשוט לירות בפושעים? מדוע שתכיר באחריותה ליצירת גטאות העוני המוזנחים המהווים מוקדי פשיעה, אם ה"טיפול" בהם הופרט לידי אזרחים נושאי נשק?

     

    בתום המשפט אמר שי דרומי כי איננו מתחרט על מעשהו וכי בדיעבד, היה נוהג באותה צורה. אמונתו העמוקה של דרומי בצדקת הריגתו של אדם שלא היווה שום איום ממשי על חייו ושביעות הרצון העצמית שעולה מדבריו הן המראה המדויקת ביותר של חברה אשר איבדה את המצפן כליל ואיננה מבחינה עוד בין עוול לצדק, בין חוק לנקמה.

     

    אורלי נוי, קואליציית נשים לשלום.


    פורסם לראשונה 17/07/2009 08:37

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים