שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יוני בן-שלום

    בחיקה של מחיקו

    יוני מתחיל את הטיפוס למקסיקו ההררית והירוקה בין עמקים מעורפלים והרבה מאוד גשם. בינו לבין פגישה עם בן דודו האהוב ניצב רק מכשול אחד: מקסיקו סיטי, על 24 מיליון תושביה. מזל שבתחנת הדלק חיכה לו מלאך על אופנוע

    כל מסע טוב חייב שיהיו בו קטעים של מסע במקום אחד, כזה שלא ממש מתקדמים איתו כי אם כזה שמעמיקים בו. אחד מהם עמד לפניי השבוע. בן דודי ירון מצא את אהבתו במקסיקו לפני כארבע שנים. מאז הוא כאן, אני מתגעגע ודוהר בדרך אליו.

     

    עכשיו היא העונה הגשומה במרכז אמריקה, ואף שמקסיקו נחשבת גיאוגרפית לצפון אמריקה, יש כאן נוהל די קבוע של יום אביבי נאה וערבים עם לילות גשומים. כמו הרבה דברים במסע הזה, אני צריך לבדוק ולאמת כמעט כל דבר באופן אישי. התחלתי בהמראה איטית מגובה פני הים לכיוון כללי צפון למקסיקו ההררית. שצמרתה איפשהו ב-3,000 מטרים.


    מקסיקו ההררית (צילומים: יוני בן-שלום)

     

    כמובן שאני בוחר בדרכים צדדיות. אלה שנוגעות בכל ריח, צבע, אתון, לטאה, רוכל, באמפר או מחסום משטרה. זו ההנאה שלי. הרכיבה הזו באיטיות, עם עצירות תכופות לשאול שאלות, לקבל אגודל מורם מאנשים שלעולם לא אפגוש שוב, היא חלק מהותי מהכיף שלי.

     

    ככל שעולים בהר, כך האווירה המאובקת והזרוקה מקבלת אפיונים יותר רגועים: פחות אנשים מקיימים את חייהם ברחוב, פחות בעלי חיים גדולים מסתובבים

    ברחובות ורואים יותר בתי אבן עם ארובות. משהו שמשדר סגנון חיים שמסוגל לסגור תריסים ברגע, שיודע תנודות חריפות יותר בתנאי מזג אוויר. גם האנשים פחות קולניים ומוחצנים. אין זה אומר שמוותרים כאן על הזכות המוקנית כנראה בחוקה המקסיקנית: למי שיש מגאפון, זכותו לחברו לגג מכוניתו, ובכל רגע נתון, בכל מקום, להכריז בקולי קולות על מרכולתו, דיעותיו או טעמו במוזיקה, באמת ארץ חופשית.

     

    הייתי עסוק בהתבוננות כשניתך עליי המבול, כאילו רוכסן לא עמד בלחץ בין שני עננים. רק אז הבנתי שלא ממש נערכתי לטקס הידוע לכל אופנוען מתחיל – טקס האיטום. למים יש דרכים להגיע דווקא לחריצים הכי מביכים, לדגדג דווקא את הסינוסים הכי מעטשים ולמלא את המגפיים כשני קומקומי פלסטיק.

     

    אחרי ערב רטוב במיוחד, מצאתי עצמי בעיירה הררית ועצרתי ליד המקום הראשון בו זיהיתי מבעד לווילון המים את המילה "מוטל" זה היה "סאן יו-יו" שאם הייתי במלוא חושי, לא הייתי עוצר בו בעד שום הון. פגשתי את פיליפו, עובד התחזוקה שדיבר אנגלית אותה למד בדנבר, עד שגורש חזרה למקסיקו לפני שנתיים. הוא פרש חסותו עלי, ליווה אותי לחנות האינטרנט השכונתית (קצב של 8 מגה-בייט/שנייה) ואפילו הקים ממושבו את מנהל המקום, כדי שאוכל לשלוח מייל קצר הביתה. הוא אפילו דאג להביא לי ארוחה חמה מהמסעדה ממול. צדיק.


    השמש בוקעת מבין ענני הגשם

     

    הנסיך על האופנוע

    למחרת התלבטתי אם להכנס לגוואדלחרה או להמשיך לכיוון טפוזטלאן (Tepoztlan), שם מתגוררים ירון ואסטריד. הכרעתי: דרום מערבה. שוב על כביש מספר 15 העובר בנוף הררי המאפשר תצפיות למרחוק. ההרים הירוקים היו עטופים בכיסוי דמוי גרביונים מחוספסים של צמחייה ירוקה, בחמוקים ועמקים מעורפלים. מכאן זו נראתה הארץ המובטחת, לא פחות. כפרים שלווים עם חלקות שדה משפחתיות, גדרות צבר ועצי ענק פה ושם, בצילם נאספו אנשים לאכול או לדבר. מדי כמה קילומטרים - עובדי תחזוקת כבישים, כמה שיירות צבאיות וגם אוטובוסים מהסוג הישן, שלפני שיורדים בתחנה, מחכים שענן העשן יתפזר.

     

    אך האזורים שמנהלים את מקסיקו כבר רומזים על קרבתם, בדמות מותגי רכב שלא ראיתי באיזורים הקודמים. מרצדס ספורט או אופנוע הארלי נוצץ. שילוט פרסום שרמת המסר בו מתוחכמת יותר, פחות בוטה וישירה. עם התקרבי למקסיקו סיטי, אותה הייתי חייב לחצות כי אין כביש עוקף לטפוזטלאן, עצרתי בתחנת דלק אקראית לסדר את האיטום.

     

    כאן התחיל סיפור מוזר. נעצר לידי איש רכוב על אופנוע מצוחצח, לבוש בחליפת רכיבה טיפ טופ. הושיט יד ובאנגלית צחה בירך אותי וקרא לעצמו חביאר. פרצתי בצחוק ועניתי לו בעברית: "טוב אח'שלו, ת'אמת. מי שלח אותך?". נראה לי שתול של איזו הפקה. מששאלתי אותו איך מגיעים לטפוזטלאן, הוא לא מיצמץ, התיישב על אופנועו והניד בראשו שאסע בעקבותיו.

     

    החשיכה החלה לרדת. זה היה קטע של שעה ורבע בה חציתי בעקבותיו את הפלונטר הגדול בעולם, עיר של 24 מיליון תושבים. עברנו בתוך יצירת המופת של דדלוס, סבך אינסופי של מחלפים, גשרונים, צמתים, מנהרות ורמזורים. כולל פעמיים תשלום לכבישוני אגרה בשולי העיר, שהוא שילם גם עבורי. לבירינט שגם תזאוס עם חוט מוביל לא היה יוצא ממנו. חביאר, רוכב מיומן למדי, משך אותי בין פקקי תנועה לקיצורי דרך, עד שלבסוף נעמדנו מול קופות כביש האגרה שיוצא ממקסיקו סיטי ומוביל 60 ק"מ דרומה לכיוון ביתו של ירון. האיש השאיר בידי כרטיס ביקור, ובמנוד ראש קצר נעלם חזרה לתוך העיר. תצחקו, אבל הדלקתי פנס וחיפשתי אולי נפלה לו איזו נוצה מהכנפיים. טוּ גוּד טוּ בּי טְרוּ.


    אלימות ארכיטקטונית במקסיקו סיטי  

     

    בחושך, בלי אורות

    הכביש לכיוון טפוזטלאן היה איכותי רחב ומטופח. כעבור כ-5 קילומטרים האור הגבוה כבה ובתום עוד כעשרה גם נורת אור הדרך נשרפה. זהו, אני כרגע בחושך מוחלט ללא אורות וגשם ניתך. עובר על הדיבר הראשון במסע מסוג כזה: "לא תיסע בחושך, במיוחד בעולם שלישי" (עולם בו יש לפחות שלוש פרות או חמורים לא קשורים באמצע הכביש, כל שלושה קילומטרים) הדלקתי את ארבעת המהבהבים, נצמדתי למכונית פרטית קטנה ונעזרתי באורות הדרך שלה כדי לראות משהו. היא הובילה אותי עד לתחנת הדלק עוד כעשרים ק"מ, שם החלפתי נורה.

     

    לביתו של ירון הגעתי בעזרת הג'י.פי.אס הטוב בעולם - נהג מונית שנתתי בידיו את הכתובת והוא הוביל אותי במהירות. השעה היתה עשר בלילה לערך.

     

    אסטריד, ירון ובנם שמיים חיים להם בישוב ציורי, הנראה כקערת סלט חסה ענקית. סביב עטרת הרים המקנה תחושת מכתש, וכל השטח מכוסה ג'ונגל עצים וצמחייה טרופית גועשת ממש. מבין העלים מציצים בתים נמוכים, צריחים וגדרות אבן. ביתם ממוקם על צלע גבעה המשקיפה על הכל והבוקר מתחיל בתחושה שבאמת כל היופי הזה הוא אצלם בחצר. ירון עוסק באילוף פלדה ליצירות אמנות שימושיות וכבר אסף קהל לקוחות ברדיוס רחב. הוא בונה עכשיו את בית האירוח שלהם, אותו יפתחו בפינה אחרת בישוב.

     

    במקום כזה אינך יכול לשרוד אם אינך מתחבר מהר לקהילה, וזה אומר הישענות על בעלי המקצוע והשוק המקומי בכיכר העתיקה של העיירה. לשוק הזה הולכים לקניות, לרכילות ולאכול אוכל אמיתי. הבשלניות הן העוגן המסחרי של השוק. שולחנות פשוטים אליהן מסב כל דיכפין, מזמין את המנה שלו וכשמרפקי כולם בצלחת שכנם האלמוני, משמיעים המסובים סימפוניה של לעיסות וגמיעות הנאה. לשוק מגיעים גם אנשים מהכפרים הרחוקים יותר, הבאים למכור את תנובת חלקתם הקטנה או את מלאכת ידם המקורית. העיירה הזו "נתגלתה" כבר על ידי בעלי יכולת ומתמלאת לאט בדמויות צבעוניות, בגלריות ובחנויות נושא קטנות. בסופי שבוע אין למצוא כאן חניה אפילו לגלגיליות.


    הנוף מביתם של אסטריד וירון


    רחוב ציורי בטפוזטלאן

     

    בין מקסיקו סיטי לקווארנבאקה

    ירון לקח אותי לסיור בוטני קצר. בו פגשתי צמח שתכונת הנוזל הנסחט מעליו - לאחות ולרפא חתכים תוך דקות (או קיי, שעות), בצמח ממשפחת האגבות, שנוזל הפרי שלו מאכל בשר ומשמש לריכוך בשר (אם הגזמת בכמות תמצא צלחת ג'לי), פטרייה הצומחת על עצים מתים ונחשבת מעוררת תאווה, ופרחים הנסחטים על חתך ועושים את פעולת החיטוי שעושה נוזל הפולידין המוכר לנו, וגם ריחם כמותו.

     

    באחד הימים נסענו באוטובוס למקסיקו סיטי. הייתי סקרן לראות ולחוש את הדופק באופן ישיר. שוטטנו שעות ברחובות צדדיים ובכיכרות מרכזיות. כמות האנשים, המכוניות, המוניות, החנויות ואנשי הבטחון מהממת. הכל זז כמו סרט מואץ, המציג שעה בדקה. ישבנו בבר מקומי, הקשבנו למה שאנשים אומרים. אכלנו ושתינו ויצאנו לחפש נורות לאופנוע. השיטה כאן היא חלון ראווה ענק, בו מוצגים כל הפריטים שבחנות. ליד כל אחד, מחיר ומספר סידורי. ניגשים לאשנב, משלמים ומקבלים את המוצר באשנב אחר. זהו. ככה המסחר המקצועי עובד כאן, יעיל וחלק. אחר כך הלכנו לרחוב הצעצועים ומשם לרחוב הבדים, חלוקה מסחרית מאוד מוכרת.


    אסטריד ושמיים בשוק המקומי 

     

    לקראת הערב השקענו זמן במרכז העתיק של העיר. איני חובב מבנים קולוניאליים. אך הפעם לא יכולתי להתעלם. התרשמתי מהכוחניות שהם כופים סביבם - בעיני סוג של אלימות ארכיטקטונית, ללא שאר רוח. אגרסיביות מעוצבת. אולי זכר לסגנון האכזרי והנבזה בה אנסה ספרד את משיקו האצטקית למה שהיא היום. חזרנו לטפוזטלאן.

     

    למחרת נסענו לעיר הקרובה קווארנבאקה (Cuernavaca). מגיעים אליה תיירים המחפשים מקום אותנטי, נעים, חי. יש כאן שכונות שלמות של עשירי מקסיקו, שווקים בכל רמה, החל בשווקים חקלאיים, שוקי אמנות וחפצי נוי אתניים וגומר בקניון מודרני ענק, שכיפת הבד העצומה שלו, כבר הפכה לסמל העיר הנראה למרחוק. פגשתי כאן את מקסיקו השבעה, המקורבת, הנהנתנית. למענה נערכות תצוגות רכבי האמר בצבעי סגול ודוכנים האופנתיים בקרן רחוב, עם תכשיטי אמנות אצטקית מקורית תוצרת סין. וראיתי כאן גם את השוליים המתבקשים לתחזק את הקיום המוחצן הזה, החל בשומרי מגרשי החניה מטעם עצמם ועד לקבצנים המחופשים לנכים (או לא) יושבים באמצע הכביש המהיר. מדינה נורמלית.

     

    למחרת בבוקר יצאתי להמשך הדרך. לכיוונה של עיר אחרת, המסקרנת אותי עוד משלבי התכנון המוקדם של המסע.

     

    בפרק הבא: מפגש עם ג'ראלדין ואילן. מצעדי מחולות צבעוניים בעיר שהיא קופסת צבעים אחת גדולה.

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    השוק של קווארנבאקה
    צילום: יוני בן-שלום
    זקני טפוזטלאן נהנים מהשמש
    צילום: יוני בן-שלום
    מושיע על אופנוע
    צילום: יוני בן-שלום
    נפרדים מירון ושמיים
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים