לאזרח את העובדים הזרים

שאלת עתידם של העובדים הזרים, שעלתה לכותרות לאחרונה עם הקמת יחידת עוז של רשות האוכלוסין במטרה לגרשם, מעלה לסדר היום את מדיניות ההגירה הקשוחה של ישראל.

מדיניות זו מקובעת לפי חוק השבות משנת 1950 – אשר מתיר ליהודים וצאצאיהם, ורק להם, להגר לישראל ולהקים בה את ביתם, זאת ללא תלות בקשר שיש או אין לאותם יהודים עם המדינה, למידת הזדהותם עם מטרותיה ולנכונותם ויכולתם לתרום לה.

כך יוצא, שנתמך סעד ממוצא יהודי שחלומו הרטוב הוא לחיות על חשבון משלם המסים הישראלי, מוזמן לעלות ארצה ולקבל סל קליטה; מנגד, עובד זר, שמפרנס את עצמו בכבוד ומוכן בכל רגע נתון להקריב את חייו למען המדינה, לא רשאי להישאר בישראל אם לא זורם בעורקיו דם יהודי. אפילו אזרח ישראלי יהודי המבקש להביא ארצה את בן זוגו החוקי והאוהב, נתקל בקשיים ביורוקרטים ובתהליך ארוך שנמשך חמש שנים - עד שבן הזוג הופך לאזרח שיכול להסתובב מבלי לחשוש שיחידת עוז תגרש אותו.

ייתכן שבשנות ה-50, על רקע זכרונות השואה, ובימים שישראל היתה מדינה ענייה ולא אטרקטיבית מבחינה כלכלית - היה טעם במדיניות הגירה קסנופובית. ואולם כעת, כאשר היהודים האותנטיים שביקשו מרצונם לעלות לארץ הגיעו לכאן מזמן, וכשהעלייה התמעטה עד לכדי 15,000 איש בשנה, הגיע הזמן לבחון מחדש את מדיניות ההגירה של ישראל.

למרות הרצון הדל של יהודי התפוצות לעלות ארצה, משרד הקליטה והסוכנות ממשיכים להשקיע מדי שנה למעלה ממיליארד שקלים בניסיון פתטי לשכנעם לשקול בכל זאת לעבור לגור כאן ובמטרה להילחם באיום הדמוגרפי, כל זאת בשעה שאנחנו מגרשים באכזריות עשרות אלפי עובדים זרים ללא עבר פלילי, בעלי מקצועות נדרשים, שכבר התערו בחברה הישראלית, שולטים היטב בעברית ונאמנותם למדינה אינה מוטלת בספק - למרות שלא נולדו לאם יהודיה וגם לא גוירו כהלכה.

ד"ר אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון