נולדו לרקוד

אחרי שנים ארוכות בלהקת המחול הקיבוצית החליטו אילנה בלסן וארתור אסטמן שהגיע הזמן להמשיך למקומות אחרים, להשתחרר מהמוּכַּר והידוע, לחפש את המרכז הפנימי ואת הקול הפרטי שלהם. זוג בחיים. זוג על הבמה. צעד שהוא מתחיל - היא ממשיכה. משפט שהיא זורקת לאוויר, הוא תופס בשתי ידיים והולך איתו הלאה. 

הסינכרוניזציה ביניהם מפתיעה בעיקר מפני שלכל אחד מהם בנפרד, יש לא מעט מה לומר. מפתיעות גם האנרגיות החיוביות שעוטפות אותם וּדְבֵקוֹת בכל מי שנמצא לידם.

ArtLana. שניים שהם אחד (צילומים: אבי הראל)

בלסן ואסטמן הם מהרקדנים הישראלים המיומנים והטובים בארץ; אחרי שנים בהם רקדו לצלילי חלילם של יוצרים אחרים, הם מתכוננים החודש לפרמיירה של יצירת ביכורים משותפת ראשונה. "זו התחלה חדשה", הם אומרים בראיון לקראת המופע, שיעלה בבכורה ב-11 באוגוסט על במת סוזן דלל בנווה צדק, וייקרא "ArtLana" - מילה אחת המאגדת את שמותיהם.

"זו פנטזיה בצבעים, תמונות ומצבים שהסתובבו לנו בראש, עבודה מאד פיזית", אומרת בלסן. "כל אחד התחיל מהמקום הפנימי שלו ומשם זה צמח. אנחנו שני עצים שהענפים שלהם מתערבבים". אסטמן מהנהן. הוא אוהב את הדימוי. "אנחנו אוהבים", הוא מושך בכתפיו, "זה המנוע שלנו לכל דבר – לחיים וליצירה. את החופש אנחנו מוצאים בתוך הביחד. כל יום הוא יום חדש שמביא איתו דברים חדשים. יש ארתור ויש אילנה, אבל ביחד אנחנו מגיעים לרמות אחרות".

פנטזיה בצבעים (צילום: אבי הראל) 

את קיבוץ הגעתון, מקום מושבה של להקת המחול הקיבוצית, הם עזבו לפני כשנה. זה התחיל בהשתתפותו של אסטמן בתכנית "נולד לרקוד", שזיכתה אותו במקום השני ובסכום לא מבוטל של 50 אלף שקל שאפשר לשניים דריסת רגל בעיר הגדולה.

אחר כך הגיעה הצעה להשתתף בפרויקט המחול של מרכז סוזן דלל שרקח הכוריאוגרף ברק מרשל. העבודה עם מרשל על היצירה "מונגר" פקחה את עיניהם לעולם חדש, שלם יותר ועשיר. "בהתחלה קיללתי ברוסית. ניסיתי להתחבר לחומר שהיה שונה מכל מה שהכרתי קודם. לקח לי זמן להיכנס לזה", אומר אסטמן, "התנועה של ברק מאוד אקספרסיבית. זה לא יופי ואסתטיקה, זה החיים עצמם".

תל אביב זו פאזה אחרת

המעבר לתל אביב היה הצעד המתבקש הבא; "תל אביב זו פאזה אחרת", אומרת בלסן, "הגוף השתנה. הפנים. פתאום, בתוך העבודה עם ברק משהו נפתח. פתאום אתה לא רק מחפש בתוך עצמך ומופיע כחלק מלהקה, אלא מגלה את הייחודיות והמקוריות שבך". אסטמן מחדד: "הכל בתל אביב נגיש. אתה לא מנותק כמו בקיבוץ, אלא מוקף באנשים וברעיונות. הכל מתחבר".

"מונגר" של ברק מרשל. "קיללתי ברוסית" (צילום: רן בירן) 

בניגוד לנוהג המקובל בקרב יוצרים לבעוט בכור מחצבתם, השניים האלה לא מתבוננים לאחור בזעם. "מצאנו בקיבוצית את עצמנו ואת הקול שלנו כאמנים. קיבלנו מהמקום הזה המון. הוא בנה לנו את עמוד השדרה. הופענו המון ונסענו עם הלהקה בכל העולם", מוסיף אסטמן.

גם העבודה ארוכת השנים עם הכוריאוגרף רמי באר היתה חוויה מלמדת. "זה לא פשוט לעבוד ולתקשר עם כוריאוגרף אחד לאורך שנים", אומרת בלסן ואסטמן מוסיף, "רמי נתן לנו מקום בתוך החומרים והעולמות שלו. זו היתה עבודה משותפת שבתוכה היה לנו מה לומר".

לא רק הדרך שעשו בלסן ואסטמן משיקה, אלא גם נקודת המוצא. היא נולדה במרסיי, צרפת, והגיעה לישראל עם משפחתה הגרעינית בלבד. הוא נולד ברוסיה והשאיר מאחור משפחה. "אני לא מרגישה מהגרת, אבל מנגד מעולם לא הרגשתי צברית", אומרת בלסן.

לשניהם יש בסיס קלאסי חזק ובמקרה של אסטמן אהבת המחול היא ירושה משפחתית מסבתו שהיתה פרימה בלרינה בברית המועצות, ומאוחר יותר אמו, שהיתה רקדנית והקימה להקה משלה. בקיבוצית הם גילו את המחול המודרני. "כשבאתי ללהקה לא ידעתי מה זה לרקוד יחפה", מספרת בלסן, "הייתי צעירה מאוד. עברתי שם תהליכים ארוכים של להבין ולקבל את עצמי. למדתי להשתמש בגוף שלי ככלי ולפתח אותו. גם למדתי משהו על תקווה".

בלסן בתקופה הקיבוצית. "לא ידעתי מה זה לרקוד יחפה" (צילום: גדי דגון)

אסטמן, שהגיע ללהקה אחרי לימודים באקדמיה למחול בירושלים, מדגיש: "ישראל הדהימה אותי. ברוסיה מי שמע על אימפרוביזציה או על שיתוף פעולה עם נגנים? לא היה ג'אז או יוגה. היה רק קלאסי. פה שמעתי בפעם הראשונה על מחול מודרני. לא היה לי מושג מה זה אומר".

אז למה בעצם לעזוב את החממה הזו של הקיבוצית?

אילנה: "הגיע הזמן. רצינו לשנות מקום ואווירה. לעבוד עם כוריאוגרף אחד לאורך שנים זה לא קל. רצינו להיחשף לשפות אחרות. גם החשיפה למחול אחר חסרה. כשאתה חי בקיבוץ, אתה כמעט לא רואה עבודות של יוצרים ולהקות אחרות. אם היתה לנו אפשרות בחירה, היינו רואים מחול כל יום וזה מה שאנחנו עושים עכשיו".

לא הולכים עם העדר

"יש אנשים שרוצים להתרכז באמנות שלהם ומעדיפים לא לראות מה שקורה מסביב. אני מכבדת את זה, אבל פועלת אחרת. אני רוצה לראות כמה שיותר ולעשות כמה שיותר. למדנו הרבה בקיבוצית, היינו חלק ממשהו, הבאנו את עצמנו לידי ביטוי בתוך הקבוצה. עכשיו אנחנו לומדים להתנתק וללכת בכוחות עצמנו. לא ללכת עם העדר".

ואז הגיע ההצעה להשתתף בתכנית "נולד לרקוד"?

ארתור: "האמת, פנו אליי כמה פעמים קודם לכן, אבל לא רציתי לשמוע על זה. פתאום, בנקודת הזמן ההיא, זה הסתדר. היינו בסיבוב הופעות בקוריאה, סין ותאילנד כשהתקשרו מהתוכנית. רמי הסכים שאשתתף ואני חשבתי שזה יעזור לי לנחות בתל אביב בקלות יחסית. לא ידעתי למה אני הולך".

"הבנתי שזו מסגרת מטורפת וקיוויתי שהיא תאפשר לי ליצור. מה שקרה מסביב היה די מדהים. עד עכשיו אני מנסה להשתחרר מזה. התגובות היו נהדרות. אני יודע שיש אנשים שמתנגדים עקרונית לתכנית הזו, אבל מבחינתי זו היתה חוויה חיובית".

אילנה: "בכל דבר יש טוב ורע. התכנית הזו שמה את הרקדן במרכז. פתאום אנשים מבינים שלרקדן יש אישיות. אנשים מכירים ומזהים רקדנים. זה לא ברור מאליו. אני מאוד גאה בארתור שהוא ידע לשמור על עצמו בתוך המסגרת הזו. קל להיסחף".

אילנה: "לא. אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה לא היינו ביחד במשך ימים שלמים".

ארתור: "נכון, אבל כשנפגשנו זה היה טירוף".

אילנה: "זו היתה תקופה שבה נשמנו לבד. זה חיזק את הקרבה בינינו".

בין ציור לבמה

אילנה: "לרקוד זה לחיות".

ארתור: "להיות בתוך היצירה. It's To Fill Yourself. אני ממלא את עצמי כדי לתת לאחרים. זה גדול"

אילנה: "תענוג. כמו בפנטזיה. דרך הבמה אתה מרגיש את הקשר שלך ליקום ולאנושות"

ארתור: "אין לזה סוף. לא משנה כמה שנים אתה רוקד, לפני העלייה לבמה יש התרגשות כמו של ילד. הבמה זה כמו בית משפט גדול. תיכף רואים מי משקר ומי אומר את האמת. על הבמה רואים הכל בהיר".