עוד נחזור לגוש קטיף

היום אחזור למעבר כיסופים יחד עם תושבי גוש קטיף, ועם רבים המבקשים לזכור ולא לשכוח. לזכור ולא לשכוח את אותו פרק מפואר בתולדותיה של מדינת ישראל, בחלוציות, בהתיישבות, בהקמה, בהפרחת השממה וביצירת קהילות חמות ותומכות בעלות חוסן לאומי בחבל קטיף.

יש הקוראים למקום "מחסום כיסופים", אבל בעיני זהו "מעבר כיסופים", והאבחנה בין השניים איננה סמנטית בלבד. כי למעבר כיסופים ישנה משמעות כפולה. גם מקום גיאוגרפי, בו עמדו בעבר בעצם שערי הכניסה לגוש קטיף, השערים שננעלו לפני ארבע שנים בהחלטה תמוהה ומשוללת כל היגיון וראיה לטווח רחוק. אך מדובר גם בכיסופים שלי, בהשתוקקות שלי, בגעגועים, לגוש קטיף, למיישביו האמיצים והחלוצים, ואת כל מה שסימלו ועדיין מסמלים עבורי. ולכיסופים אלו אינני מוכן לשים מחסום.

כן. אני לא מוכן לוותר לחלום על השאיפה, על המטרה, על היעד ועל החלום, לשוב לשם. לחזור ולקומם מחדש את הריסותיו של גוש קטיף. יתכן שיהיו כאלה שסבורים שאני חולם בהקיץ. הוזה. יהיו כאלה שיסבירו לי בנימוקים מלומדים שמבחינה רציונאלית הדבר בלתי אפשרי.

אנשי גוש עציון שגורשו מעל אדמתם בשנת 1948 עם הקמת המדינה ונפילת הגוש, חלמו על השאיפה לחזור למקום במשך שנים, מאז מלחמת השחרור. הגעתם מדי שנה לתצפית על הגוש מהעץ הבודד נראתה אז לא ריאלית. אך בסופו של דבר החולמים ניצחו את הריאליסטים. וכאשר נקרתה ההזדמנות לשוב וליישב חבל ארץ זה, העם היה נכון לקבל את דרישת החלוצים, נתן גיבוי לחידוש ההתיישבות בגוש עציון, שהיום נחשב לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. הוא בקונצנזוס רחב וזוכה להסכמה מקיר לקיר, כולל, אם תרצו, של אחד שאינו אוהד בלשון המעטה את מפעל ההתיישבות, הנשיא האמריקני לשעבר ג'ימי קרטר.

ארבע שנים חלפו מאז אותה עקירה, והשאלות עדיין טריות, מהדהדות בראשי. האם "יש לנו אהבה והיא תנצח"? האם היא באמת ניצחה? או שנחלה כישלון חרוץ?

כנראה שהתשובה נמצאת איפשהו באמצע. האהבה הצליחה, אבל לא ניצחה. אני כמו רבים מחברי סבורים כי ההחלטות התקבלו אז בצורה דורסנית, לא מוסרית ואנטי דמוקרטית, אך בסופו של דבר המהלך הנורא וחסר ההיגיון בוצע בגיבויו של עם ישראל. בתמיכתו של רוב נבחריו בכנסת.

אם נרצה בעתיד למנוע גירוש נוסף, לסכל עקירת יישובים בחבלי ארץ אחרים, נצטרך לעשות זאת בראש ובראשונה באהבה ובחיבור. נצטרך ללכת אל עם ישראל, להסביר לו, להכיר לו, להטמיע את החשיבות הערכית, המוסרית, הצודקת, ההיסטורית, האסטרטגית, של מפעל ההתיישבות החלוצי ביהודה שומרון. נהיה חייבים להביא את עם ישראל ברגליים, לביקור, להיכרות מקרוב, לחשוף אותו למשמעויות השונות.

אנו לא יושבים בחבלי ארץ אלו כאנשים פרטיים. אם אנו רואים עצמנו שליחים של העם היהודי לדורותיו. אם אנו רואים עצמנו חלוצים לפני המחנה, אל לנו, בשום מציאות שהיא, להתנתק מעם ישראל. אם לא נתנתק מעם ישראל, יש סיכוי ששוב לא נתנתק מרגבי ארץ ישראל.

לא מן הנמנע שגם לאחר מכן נצטרך לעמוד במאבק נחוש להגן על מפעל ההתיישבות. אבל יהיה זה מאבק שנשען על העיקרון אותו מנינו וכתוצאה ממנו ייגזר אופיו. לכן מחד ניאבק בנחישות בכוונה למשל לפנות, להרוס ולהחריב נקודות היאחזות ומאחזים שממשלת ישראל הקימה על אדמות המדינה, במקום להשלים את הליכי תכנונם ואישורם. מאידך, גבולות המאבק ייגזרו מתוך היותנו חלק מהחברה הישראלית, ולכן לא נפגע חלילה באנשי כוחות הביטחון, וגם לא ברכושם של ערבים.

19 שנה נדרשו לאנשי גוש עציון לחזור חזרה הביתה. ומדי שנה בשנה, הם זכרו ולא שכחו. הגיעו למקום הקרוב ביותר שאליו יכלו להגיע, ומשם צפו בו והורישו את הציפיה לשוב, להקים, לבנות מחדש - גם לדור השני והשלישי. גיבורי גוש קטיף יגיעו למעבר הכיסופים, ובינתיים יעצרו שם בגופם. אך ליבם ומחשבותיהם, חלומם וזכרונותיהם יתעלו מעל הגדרות והשערים, הופכים את הכיסופים ממחסום למעבר, בדרך חזרה לחבל קטיף.

19 שנה נדרשו לאנשי גוש עציון לחזור הביתה. לאנשי גוש קטיף, אני מקווה, יידרשו פחות.