מה לחילונים ולתשעה באב?

היו שם רבנים וחילוניים מוצהרים, צעירים בשרוכים אדומים של "השומר הצעיר", וכחולים של "בני עקיבא", אנשי ימין ואנשי שמאל. כולם התאחדו סביב מטרה משותפת, עלו ירושלימה והשיגו אותה. וזו לא אוטופיה; זה קרה במציאות. וזה לא סתם קרה, אלא בתשעת הימים – ימי האבל על חורבן בית המקדש, שכידוע חרב בשל שנאת חינם.

היה זה בשבוע שעבר, בעת הדיון שקיימה הכנסת על הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. תופעת התאחדותם של המתנגדים לה, חייבת לחמם את הלב של כולנו, אפילו אלו התומכים ביוזמתו של בנימין נתניהו. משום שהתברר שקצוות מנוגדים בעם מתאחדים כשיש מטרה משותפת, ויותר מכך כאשר היא בעלת גוון אידיאולוגי ולא תועלתני.

בית שני חרב בשל שנאת חינם. הבניין לא ייבנה אלא על ידי אהבת חינם. אבל מה פירוש המילה "חינם"? בלי סיבה? לא סביר, אמר הרב ד"ר מאיר גרוזמן. הרי האדם הוא יצור רציונאלי, וגם שנאה משום ש"ההוא לא מוצא חן בעיני" היא שנאה שיש לה סיבה, קלושה ככל שתהיה. הכוונה היא לשנאה שאין ממנה תועלת; שנאה לשמה. אם כך - גם אהבת החינם חייבת להיות כזו שאין ממנה שום תועלת.

לא ניסחף ונטען שהמחזה שנראה בכנסת בשבוע שעבר כבר עולה כדי אהבת חינם כזו, אבל הוא בהחלט בדרך. שכן, כאמור, העולים אל המשכן, ובמיוחד הצעירים שבהם, אינם בעלי אינטרס כלשהו בקרקעות המדינה. הם אינם חוכרים אותן, לא רוצים לקנות, לא מתכננים לבנות ולא חוששים שיסולקו מהן. המאבק הוא רעיוני טהור, לטובת אינטרס הכלל.

תשעה באב איבד לאורך השנים ממשמעותו, דווקא במדינת ישראל. העובדה שהוא חל בחודשי החופשה, גרמה לכך שמערכת החינוך אינה עוסקת בו. לכן הוא נתפס בטעות כיום אבל וצום של דתיים, ולכן מדי שנה מוצג ריטואל אומרי הקינות בכותל אל מול באי בתי הקפה בתל-אביב. אך זו טעות קשה, ולא רק מבחינה ערכית. למעשה, תשעה באב הוא יום אבל לאומי. הוא מציין לא רק את חורבן בית המקדש על משמעותו הרוחנית, אלא גם את אובדן העצמאות על המשמעות המדינית-לאומית. בלא תשעה באב, אין גלות ואין רדיפות, אין גירושים ואין פוגרומים, אין שואה ואין גם סכסוך ישראלי-ערבי, אין טרור ואין מלחמות. מי שאינו מבין את משמעות היום, אינו מבין את תולדות ישראל ב-1,939 השנים שחלפו מאז החורבן.

ההיסטוריה אינה רק ידיעת העבר אלא גם ואולי בעיקר, לימוד הלקחים להווה ולעתיד. לכן, מי שחושב שתשעה באב מוגבל לדוסים – מחמיץ את ההזדמנות, ושמא נאמר: החובה, להסיק את המסקנות החיוניות לקיומנו כעם, כאומה וכמדינה.

בעוד יום כיפור הוא יום של חשבון נפש פרטי, תשעה באב הוא יום של חשבון נפש לאומי. החל מחטא המרגלים, שלפי מסורת חכמינו אירע בו כשלון לאומי, ובעקבותיו עם ישראל נכנס לארץ באיחור ובלא הנהגת משה. עבור בחורבן בית ראשון, שנגרם בשל פריצות, סיאוב המשפט וריקבון השלטון. המשך בחורבן בית שני, שבא בשל אותה שנאת חינם ואדישות מנהיגי הדור כלפיה. המשך בחורבן ביתר וכישלון בר-כוכבא, שבעקבותיהם שממה הארץ. עבור לגירוש ספרד, שהיווה נורה אדומה ענקית נוכח חוסר הסובלנות של עמי אירופה ה"נאורים" כלפי היהודים היושבים בקרבם. וכלה בחורבן דור השואה, כאשר לא מעט רציחות ורדיפות בוצעו בכוונה ביום זה. כל אלו חייבו ומחייבים אותנו להסיק את המסקנות בינינו לבין אלוקינו, בינינו לבין שכנינו, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין חברינו.

אפשר אחרת. היו פרקים של אחדות. לא רק אחדות גורל שנכפתה מבחוץ, אלא גם אחדות מטרה שנבעה מתוכנו. זהו הלקח שעלינו להפנים. זוהי נקודת האור שראינו בכנסת, ולוואי שיהיה לה המשך.