שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך יודעים אם הילד בדיכאון?
    הוא ישן כל היום, מסתובב בבית מדוכא ולא מתחשק לו לעשות שום דבר. נשמע לכם מוכר? כן, הרבה מתבגרים נראים כך בחופש הגדול. השאלה היא: איך יודעים מתי הדכדוך חצה את הגבול והפך לדיכאון קליני? המומחים מסבירים

    כ-6% מהמתבגרים בעולם המערבי סובלים מדיכאון. האם לחופש הגדול, המאופיין בפריקת כל עול, בהעדר מסגרות ובשעמום, ישנה השפעה על דיכאון בני הנוער?

     

    "בתקופת החופש הגדול, כדאי להורים להיות ערניים, כי ישנם פחות מדדים חיצוניים, כמו למשל האם הילד קם לבית הספר ומתפקד", אומר אבי מרדלר, פסיכולוג קליני ומרצה בכיר במכון אדלר. "בנוסף, בגלל שיש יותר כאוס, ההורים בוחרים לפעמים שלא במודע להיות במקום של הכחשה".

     

    "מתבגרים רבים מדווחים שמשעמם ולא טוב להם בחופש הגדול", אומר יוני בוגט, פסיכולוג קליני, מנכ"ל מכון סאמיט ומנהל מרכז מהות – מרכז תמיכה ויעוץ להורים למתבגרים בירושלים.


     הסימנים לדיכאון: בכי, יאוש ובעיות שינה. צילום: index open 

     

    אם יש ספק, אין ספק

    "המסגרת של בית הספר מכריחה אותם לצאת מהבית וזה עושה להם טוב", מסביר בוגט. "אם סימנים מדאיגים, כמו חוסר פעילות, שעות

    שינה מרובות, החלפת יום ולילה, חוסר חשק לעשייה כלשהי, ירידה בפעילות החברתית והסתגרות, מופיעים בחופש, אין זה מראה בהכרח על דיכאון קליני אלא על דכדוך והייתי מחכה. מצד שני, חשוב לזכור שההורים מכירים את ילדיהם טוב מכל אחד אחר ועדיף ללכת לפי המשפט: אם יש ספק, אין ספק. אני פוגש הורים רבים שזיהו דברים מוקדם, אבל הרגיעו את עצמם ולא פעלו כשהיה צורך. רוב ההורים שאני פוגש היו צריכים להגיע שנה קודם לכן".

     

    "מסגרות בונות תוכן למתבגרים והם לא צריכים לגייס את עצמם", מוסיף מרדלר. "ברגע שאין מסגרת, נוצר מצב בו כל אחד צריך לאסוף את עצמו ולבנות לעצמו סוג של מסגרת וזה דורש כוח. אפשר להניח שלבני נוער הנמצאים במצב נפשי מצוקתי, העדר המסגרת מסוכן יותר ועלול לגרום לרגרסיה ולמקום של הצפת העולם הפנימי שלהם, היות ויש פחות דרישה לתפקוד מהעולם החיצוני.

     

    "ההורים צריכים להיות ערים להתנהגות של הילד, לראות עד כמה הוא נמצא במקום של מחוברות לחיים. אם ישנה ממש נסיגה, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי כדי לאבחן האם זה אופייני לאינתיפאדה של גיל ההתבגרות או שמדובר במצב קליני.

     

    "אצל המתבגרים יש התעסקות מאוד חזקה עם המוות שהיא בעצם גם התעסקות עם החיים. מגיל 14 ועד 18, המתבגר חווה מעבר בו הוא מבין שהחיים האלו הם בבעלותו וזה סוג של תהליך פנימי שיכול לגרום לחרדה. ישנם מתבגרים שחווים בצורה לא מודעת קושי במתן משמעות וערך לחיים. כאשר החיים נתפסים מפחידים או כאשר ישנו קושי לעלות לשלב לקיחת האחריות על החיים, ישנן מחשבות של נסיגה.

     

    "כיוון בעייתי נוסף הוא מערכות יחסים גרועות במיוחד עם ההורים, שלעיתים יוצרות התעסקות עם המוות גם בכיוון של נקמה וגם כפתרון לקונפליקט שנראה לא פתיר. גם הנושא החברתי הוא מאוד משמעותי. כל החוויה של השייכות מאוד דומיננטית והרגישות בגיל הזה הינה מאוד גבוהה. שלושת הגורמים הללו בקיצוניות שלהם עלולים להגיע לדיכאון".

     

    מה צריך להדליק אצל ההורים אור אדום?

    "אם במשך יותר משבועיים ניכרים עצבות, בכי, ייאוש, הסתגרות ובעיות שינה", אומר פרופסור אלן אפטר, מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב והאחראי על רפואה פסיכולוגית בבית החולים שניידר. "באופן גס, ניתן לומר שדיכאון מורכב תמיד משלושה גורמים: פסיכולוגיה, ביולוגיה וסביבה. חשוב להבדיל בין מתבגר עצוב כי קרה לו משהו לבין דיכאון. כדי לקבל הגדרה של דיכאון הוא צריך להיות מדוכא או עצוב כל יום, כל היום ובמשך שבועיים לפחות. אם לא, זוהי עצבות או תגובה למשבר כלשהו, כלומר, מצב נורמאלי ולרוב אין צורך בטיפול במקרה זה. כמובן שזו לא הגדרה מתמטית ולכן ניתן לפנות לאנשי מקצוע אם מתלבטים".

     

    האם מתבגרים נוטים לסבול מדיכאון יותר מפלחי גיל אחרים?

    "2% מהילדים לפני גיל ההתבגרות סובלים מדיכאון, ביחס שווה בין בנים לבנות, לעומת 6% מהמתבגרים", מסביר פרופ' אפטר. "בניגוד למיתוס, אחוז המתבגרים והמבוגרים הסובלים מדיכאון זהה. מעניין עם זאת, לראות את הפער בין המינים. מגיל 13 והלאה אחוז הבנות הסובלות מדיכאון גדול פי 2 מאחוז הבנים. כל הנתונים הללו מתייחסים לעולם המערבי. הבעייתיות בגיל ההתבגרות היא שמתבגרים הזקוקים לעזרה, מקבלים תגובות כמו 'זה גיל ההתבגרות וזה יעבור', אבל זה לא נכון. למעשה, מתבגרים שהם נורמאליים, יתפקדו באופן נורמאלי בגיל ההתבגרות ומתבגרים שיש להם בעיות, יסבלו מהן גם כבוגרים".

     

    מהן המגמות?

    "על פני שנים, ישנה עלייה בדיכאון וירידה בהתאבדויות. עד לפני 10 שנים הייתה עליה מאוד גדולה בהתאבדויות בעולם ומאז ישנה ירידה. משערים שהסיבה לכך היא שישנם כיום טיפולים מאוד יעילים לדיכאון".

     

    מהן ההשלכות של הדיכאון?

    "בעיות חברתיות, פגיעה בלימודים וההשלכה הקשה ביותר: ניסיונות התאבדות", אומר פרופ' אפטר. "התאבדות אינה שכיחה יחסית בגיל ההתבגרות, אלא מתחילה יותר בגילאי 19-21. בגיל ההתבגרות, יש הרבה מאוד מחשבות על נושאי חיים ומוות וניסיונות התאבדות שהם גבוהים יותר מאשר אצל בוגרים. בוגרים לא מנסים להתאבד, הם מתאבדים. אנחנו לא יודעים בדיוק מה המשמעות של ההתנהגות הזו של ניסיונות התאבדות. כנראה שיש כאן בקשה לעזרה ובעיקר אצל בנות המנסות להתאבד פי 9 מבנים. גם אצל נוער אתיופי נושא ההתאבדות הוא בעיה גדולה".

     

    ילד סוג ב'

    "הבעיה המשמעותית ביותר היא שלא מביאים את הילדים לטיפול מספיק מוקדם, אלא כשיש הצטברות של סיבוכים. דיכאון היא בעיה מופנמת ולכן לעיתים קרובות לוקח זמן להבחין בה. בעיה משמעותית נוספת היא הסטיגמה החברתית. אנשים חושבים שאם לילד יש דיכאון, הוא ילד סוג ב'. חשוב שידעו שישנם אנשים הסובלים מדיכאון שתורמים מאוד לחברה והם מאוד מצליחים - אנשי עסקים, פוליטיקאים ועוד.

     

    בעיה מרכזית נוספת היא שטיפול פסיכולוגי לא כלול בביטוח הבריאות, מה שמקשה כלכלית על מתן טיפול נכון ובזמן. הנושא הזה מחכה כרגע להחלטה של סגן שר הבריאות ונתקע בגלל התנגדות של כמה פוליטיקאים המתנגדים לכך שטיפולי בריאות הנפש יכנסו לסל הקופות. התורים הם עצומים. אם ילד עם דיכאון יגיע לטיפול מוקדם, כשהמצב קל יותר, ניתן יהיה לעזור לו. לצערי, בדרך כלל הם מגיעים כשהמצב מאוד קשה וישנם הרבה סיבוכים, מה שמקשה מאוד על הטיפול".

     

    כמו אסטמה

    האם הטיפול חייב להיות תרופתי?

    "היות ויש 3 גורמים במעגל: חברתיים, פסיכולוגיים וביולוגיים, אפשר לחתוך את המעגל על ידי שינוי של אחד מהם. ישנם טיפולים פסיכולוגיים וסביבתיים רבים, הטובים מאוד לילדים. אחת הבעיות הגדולות היא שבגלל שאין תקנים, אין מספיק כסף לטיפולים פסיכולוגיים ואז בלית ברירה, נותנים טיפול תרופתי. לדיכאון ישנה נטייה להיות כרוני, אבל מבחינתי זה דומה לאסטמה. אתה יכול לחיות איתה טוב מאוד, אבל ישנם התקפים. דיכאון לא מחייב טיפול תרופתי שוטף אלא מעקב".

     

    מה עושים כשהמתבגר מסרב לגשת לאבחון או לטיפול?

    "אפשר לעזור משמעותית דרך מפגשים עם ההורים גם מבלי לפגוש את המתבגר", אומר בוגט. "המלצות שנתנו להורים גרמו בחלק מהמקרים לשינוי משמעותי אצל המתבגר. הגיעו אלי הורים לנער בן 17, שלא היה מוכן לבוא לטיפול. הוא לא יצא מהחדר, היה מכור למחשב, לא התקלח, לא למד והשפיל את הוריו. כעבור שנה של טיפול עם ההורים, הנער התחיל לעבוד, אחר כך הסכים ללכת לטיפול בעצמו, הקשר בינו ובין ההורים שוקם במידה מסוימת וכיום הוא משרת בצבא. הוא היה בדיכאון". 

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים