כבר לא לוקחת הימורים

חנה סהר ניהלה עד לפני כשמונה שנים מקום של הימורים ליד הבורסה ברמת גן. בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שהפעילות במועדון היתה נרגעת, היתה סהר לוקחת את המצלמה שלה ולוכדת בעדשה זונות, נרקומנים, מהמרים כפייתיים, ומנציחה אותם באמצעות אותה אינטימיות מיוחדת ואותנטית הנוצרת במפגשים אקראיים.

"אשמורות" הוא שם התערוכה החדשה של סהר בגלריה Contemporary ברחוב הרצל בתל אביב. קיום התערוכה הוא בעצם התממשות ה"שילוש הקדוש"; בצלע אחת שלו עומדת אוצרת וכותבת מוערכת כמו שרית שפירא. בצלע השניה אמנית שיש עליה קונצנזוס (וזכורה מתערוכות במוזיאון הרצליה ובגלריה רוזנפלד ומאותם צילומים ייחודיים), ובצלע השלישית חלל חדש ומעוצב לעילא, אותו הקים איש העסקים ואספן האמנות רוני פורר.

סהר. מזונות לאשמורות

בניגוד לתערוכות העבר של סהר, הפעם מדובר בנופים נעדרי דמויות; אין זונות, אין נרקומנים, קוקסינלים וכו'. יש אור מבליח ממעמקי הנוף וחודר אל מישור הצופה. יש אור יורד על דיונות, עלוות עלים וצלליות טבולות בתאורה. כל אלה מסייעים לבניית מצבים גבוליים, הבוחנים סדרה של יחסים: בין המואר לחשוך, בין חומריות פיזית לרוח ועוד.

במובן מסוים התערוכה בוחנת דימויים חזותיים בהקשר לתפיסה, ראייה ויחסי התבוננות; הצילומים של סהר מרהיבים, ולמעשה נעים על הגבול שבין צילום לציור. על רקע הלבנים החשופות בקירות החלל המפואר היא מצליחה לתת לנו סוג של מופע ראווה.

אסתטיקה שצומחת מתחום הביניים

בחשיפות ארוכות ואיטיות, ובקליטה מושהית של המצלמה, מייצרת סהר מעין תחום ביניים - אתרים גבוליים המצויים בין היום ללילה - כמו למשל צללית העוקבת אחר רעותה, כשדימוי הנוף הולך ומאבד את קו המיתאר שלו. מתוך המרווח הצר הזה, מתוך אותו "תחום ביניים", צומחת האסתטיקה של סהר.

נופים נעדרי דמויות

למרות זאת, לא ברור איזו בדיוק עמדה אסתטית היא מנסחת? מה בעצם עושה האחיזה בשני צידי המקל - בין הריחוק והתיווך לבין ההתרגשות ולהתפעמות? בקצה האחד היא אוחזת בנופים ומראות שיש בהם דיבור על הנשגב והתפעמות, ובקצה השני מצלמת אותם במקומות בעלי אופי חילוני מובהק. לתוך כל זה היא מכניסה הקשרים מהמאה ה-18 וה-19, וכן דימויי נוף של וולט דיסני, גובלנים, טפטים ועוד.

האוצרת שרית שפירא משייכת (לפי טקסט התערוכה) את תצלומי הלילה של סהר לנופי השגב הרומנטיים, אבל טוענת כי אפשר גם להביט ולקרוא בצילומים של סהר גם בהקשר של שיעתוק של כרזות קיטש, המייצרות זילות של השפה הרומנטית.

נשארת במרחב הבטוח

גם מוש קאשי, בתערוכה שלו בגלריה נגה, מצייר נופי סף, מסמן את קו האופק שלהם ונע בין ציור לצילום. אצלו

קיימת תנועה מתמדת בין היסחפות לתוך הנוף, והתייחסות לעבודה כמעין מפה רגשית טעונה, אבל מפה שגם מאזכרת את עולם הדימויים הצילומיים הנושפים בעורפו.

אצל סהר, כמו אצל קאשי, יש עמדה כפולה, שדומה שהפכה לפטנט עכשווי המדבר גם לקניינים וגם לשיח האמנות. בכל אופן, סהר נזהרת בתערוכה מצלילה לתהום ההיעדר שמציע העיסוק בצל ונשארת במרחב בטוח, שלא כמו בעבודתיה הקודמות. כשהיא מחליטה להישאר בגדלים בינוניים, ולא מנפחת את הצילומים למימדי ענק, היא מיטיבה להלך על שני המישורים

חנה סהר, גלריה Contemporary, הרצל 117 תל אביב, נעילה 20.8