המתנחלים מסרבים להבין

תנועת ההתיישבות והמתיישבים מעבר לקו הירוק, שלצורך הדיון יכונו "המתנחלים", מציבים אתגר בפני מדינת ישראל, ובמיוחד בפני מי שמתיימרים לראות עצמם ציונים, הומאניסטים ושוחרי שלום, שלענייננו ייקראו בשם הכוללני "מחנה השמאל".

המתנחלים רואים עצמם באמת ובתמים נושאי הלפיד של החזון הציוני-משיחי (ולא בהכרח במובן השלילי, שכן האין החזון הציוני מראשיתו ספוג ברעיונות משיחיים?), ומשכלליו-משדרגיו. אם תרצו, כפראפראזה על המימרא המיוחסת לפרסום כתבי שייקספיר ביידיש, "החזון הציוני - מתורגם ומשופר".

לא אחת הם מטיחים בפני מחנה השמאל אמיתות קשות:

בעקבות מלחמת ששת הימים האוכלוסייה המקומית לא גורשה, בניגוד לתוצאות מלחמת העצמאות;

ההתיישבות היהודית התמקמה לצד האוכלוסייה הערבית, ולא במקומה;

פעמים אותה התיישבות תרמה להעלאת רמת החיים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית (בהשוואה למצבה תחת השלטון הירדני);

במקרים מסויימים מדובר בשיבה למקומות שהיו בעבר הקרוב (ולא בעבר התנ"כי הרחוק) בחזקתנו החוקית – כפר דרום, גוש עציון, הישוב היהודי בחברון, התיישבות התימנים בסילואן ועוד.

לצד כל אלה עולה הטענה הקלאסית: אם תוצאות מלחמת ששת הימים הן "כיבוש" ו"השתלטות על שטח לא לנו", האם הן שונות מכיבוש שייח' בדר (הגבעה עליה מתנוסס משכן הכנסת) או ההשתלטות על שייח' מוניס (שם ממוקמת היום אוניברסיטת תל אביב)? במילים פשוטות, מה לכם כי תלינו, אנשי השמאל? אנו מגשימים את החזון הציוני-התיישבותי כקדמונינו, שלא לומר קדמוניכם; אנו בשר מבשרכם, ואולי אפילו טובים במעט.

במובן מסוים קיים פרדוקס שרבים מתקשים לרדת לעומקו, בין גישת מחנה השמאל הציוני לגישת המתנחלים – בעוד הראשונים שואפים להתנתק מהחברה הפלסטינית, האחרונים מתהדרים בבניית גשרים אליו, בניסיון לעצב סטאטוס קוו בלתי הפיך.

מה חבל שהמשך הסטאטוס קוו עלול להפוך את חזון הקייטנה המשותפת מקוריוז עתידני לאבן דרך סוציולוגית בתהליך היווצרותה של חברה אחת, מגוונת ורבת רבדים, שחיה במדינה אחת בין הים לירדן.

חזון הזוי? לא בטוח. כך התייחסו אך לפני 20-25 שנה לכל מי שצידד בהקמת מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל.