תשמרו על קשב
למרות כמה ליקויים, "הפרעת קשב" של דנה ויס הוא מוצר טלוויזיוני הגון שמצליח לספר סיפור מורכב בלי להיגרר לדרמות מיותרות. אריאנה מלמד תצפה גם בפרקים הבאים
אם אפשר לשפוט על פי הפרק הראשון ולהתעלם מצעקונתם של הפרומואים, "הפרעת קשב" של דנה ויס הוא מוצר טלוויזיוני הגון למדי שמנסה וגם מצליח לספר סיפור מורכב באופן שקול, בלי להיגרר לדרמות מיותרות או למאבקי כוח ויצרים. אלה מן הסתם עוד יבואו. ברגע שאומרים "ריטלין" בישראל, מתחוללת מלחמת עולם מילולית בין כנסיית הסיינטולוגיה על תומכיה שמכחישים כל קשר לכנסיה לבין הורים לילדים שנוטלים את התרופה, כך שדווקא בפרק הבא, אותו לא ראיתי, תיבחן יכולתה של ויס להדס בין הטיפות מבלי להירטב יותר מדי. בינתיים, במה שהובא למסך אתמול, נעשה ניסיון מוצלח למדי וגם שטחי למדי למפות את הבעיה.
"הפרעת קשב". נמנעת מגלישה לפיתויים קלים מדי (צילום: ערוץ 2)
המוצלח והשטחי הולכים יד ביד כשמדובר במגבלותיה של טלוויזיה מסחרית שמטפלת בנושא נוירולוגי-פסיכולוגי-פרמבצטי מורכב שיש לו השלכות חברתיות מרחיקות לכת, וגם צריכה להישאר נאמנה לחובתה להרחיק את הצופים מן השלט. ויס נטלה על עצמה מלאכה לא קלה של איזון, ועמדה בה בכבוד, תוך שהיא נמנעת מגלישה לפיתויים קלים מדי.
הפיתוי הראשון הוא להציב בקדמת הבמה רק את המפורסמים שחווים את ההפרעה בחיי היום יום שלהם כבוגרים, מתוך מחשבה שרהיטותם והעניין בהם מספיקים לצורך ההימנעות מזפזופ. אמנם אברי גלעד, דנה ספקטור, אילנה גור והדס שטייף גוייסו לחשיפה של מקצת מסיפורם, אבל תשומת הלב של ויס וגם האמפתיה שלה התמקדה בסיפורים של ילדה, מתבגר ועלם והסובבים אותם, מתוך הבנה שהפרעת הקשב והריכוז של בן המשפחה גובה מחיר רגשי, נפשי וכלכלי מכל בני הבית. וכשגדית הקטנה הגיעה לאולפן גל"צ ושמעה מהדס שטייף אגדה מעצימה ומנחמת על כישוריהם המיוחדים של ילדים כמוה, מותר היה אפילו להזיל דמעה קטנה ולהתעלם מאי-הדיוק המשווע בהצגה הזאת. הפרעת קשב וריכוז אינה ערובה להצלחה בשום דבר, גם לא לחוכמה יתרה של מי שנולדו כך.
תכבו את הטלוויזיה והכל יסתדר
הפרק הראשון היה מיועד לצופים שמכירים את המלים "הפרעת קשב וריכוז" ואולי משתמשים בהן כמטבעות לשון שגורות, אבל לא באמת יודעים על מה מדובר. בסופו, אפשר היה להבין הרבה יותר: שמדובר בהפרעה מולדת, שאין זו עצלות ילדותית או קוצים בטוסיק כי אם אוסף סימפטומים שהשלכותיהם מרחיקי לכת, שאפשר להיות אומלל עד מאוד ללא אבחון, שאפשר לאבחן ולסייע, שיש תקווה. אבל כל זה לא היה מרתק למסך אנשים שילדיהם קמים בבוקר בשמחה לבית הספר, מתארגנים תוך חמש דקות, מתגוררים בחדרים מצוחצחים שסידרו בעצמם ומביאים הביתה תעודות נפלאות. כדי לפתות את אלה, ויס התעקשה ליצור זהות מלאכותית בין הפרעה שיש לה בסיס נוירולוגי מוכח לבין התזזית של חיינו המודרניים, מבלי שהדגישה די הצורך את ההבדל התהומי בין זה לזה: ילדים ומבוגרים שיש להם הפרעה מולדת לא ייפטרו ממנה בשינוי אורחות חיים. כשתכבו להם את הטלוויזיה והמחשב, כשתיצרו עבורם סביבה שקטה ובטוחה, תראו שה"קוצים" עדיין נעוצים במקום עליו נהוג לשבת.
מתוך היכרות אינטימית עם הנושא, אני נאלצת להצביע על כמה ליקויים נוספים במוצר שבסך הכל היה טוב, הגון ומושקע. חסרה לי נוכחות של נוירולוג בפרק הזה והסבר קצת יותר נרחב על הפעילות המוחית שמאחורי הסימפטומים, ולו כדי להפריך את הטענה הרווחת והמטומטמת ש"הכל קשקוש, אין הוכחות". עוד חסרה לי הבחנה קצת יותר רצינית בין ADD ל-ADHD, והקישור בין שני אלה לבין לקויות למידה, למרות הקו-מורבידיות הנפוצה, היה הדוק מדי.
בסוגית האבחון, הצרימה המרכזית היתה העדר התייחסות רצינית לכך שאין פרוטוקול אבחוני אחד וברור בישראל: יש ילדים שמגיעים לטיפול תרופתי בעקבות ביקור אחד אצל נוירולוג, יש כאלה שהופכים לנבדקים סדרתיים במכונים שנועדו בעיקר להעשיר את מפעיליהם, ויש יותר מדי הורים נבוכים שלא יודעים מה בין זה ובין זה. מכל מקום, יפה עשתה ויס כשהבהירה שאבחון על פי כף היד אינו השיטה הנכונה, וטוב עשתה כשהסכימה לעבור אבחון בעצמה וגם לא להפוך את עצמה למרכז העניין, בניגוד גמור לפרשת הקולונוסקופיה המתוקשרת של גיא מרוז. אמשיך לצפות בפרקים הבאים. ואתם?
