צייר לי כבשה

אין ספק שמשימת הספד פועלו התרבותי של דודו טופז אינה פשוטה. ולא רק בגלל האופן שבו בחר לסיים את חייו או בשל האירועים שקדמו למותו, אלא בעיקר בגלל נמיכות הקומה שהנחיל לדברי ימי הטלוויזיה המסחרית בישראל.

מותו של אדם, אמביוולנטי מוסרית ככל שיהיה, אינה הזדמנות למנות את חסרונותיו ושגיאותיו, אך מאידך היא גם לא נותנת לגיטימציה לשכתוב תולדותיו, כפי שרבים עשו כשהפכו אותו בשבוע האחרון לנכס צאן ברזל של הטלוויזיה הישראלית.

לדודו טופז היה ללא ספק מקום של כבוד בתרבות הישראלית כבדרן. וזהו. הוא לא היה סופר גדול, הוא לא היה שחקן מבריק והוא בטח לא היה גאון משום סוג שהוא. העובדה שטופז הוצג לא פעם כאיש שהצליח לפצח את הגנום של הרייטינג, לא הופכת אותו לאיש שתרומתו לתרבות היתה חיובית בכל רמה שהיא. להפך. הגילוי שלפיו המכנה המשותף הרחב ביותר של הקהל הוא המשיכה למין, מופעי פריק שואו ואבק נוצצים, הוא לא בדיוק פיצוח האטום.

לדודו טופז היה מקום של כבוד בתרבות הישראלית (איור: איתמר דאובה) 

מופעים קרקסיים מבחילים למדי דהרו על הגליק הזה כבר בתחילת המאה. דודו פשוט חיבר את האטרקציות היצריות ההן למדיה המתחדשת וניפח את האימפקט שלהן לכדי מילוי תאוותיו של קהל גרגרני.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שצ'יצ'ולינה חולצת שד וכדורי שוקולד המושלכים לתוך פיה של בחורה שמנה הלבושה בלייטקס צבעוני, יהוו אטרקציה עבור ההמונים. אבל כן צריך להיות גס רוח וחסר כבוד לאנשים בכלל ולנשים בפרט.

תואר המלכות המפוקפק שבו התהדר טופז הוענק לו על שום שניפק טלוויזיה מעליבה, מטופשת, גרוטסקית וראוותנית. זה לא משה והאורנג'דה שהעניקו לו את התואר, אלא העובדה ששכנע את רובכם שהוא יכול להנחית חייזרים בפריים טיים ולהביא לכם את ציפי שביט בתחפושת משומשת של צפרדע. זו לא מורשת תרבותית, זה סתם עצוב.

• לכל כתבות פנאי פלוס