חינוך ציבורי עכשיו
לשיטה הממלכתית היו יתרונות גדולים בשנות החמישים והשישים אך כיום הגיע הזמן להתנער ממנה ולעבור לאחריות בית ספרית
תשומת הלב הציבורית לחינוך ערב פתיחת שנת הלימודים עומדת להסתיים. מה למדנו בחודש האחרון על החינוך? שיש בפתח תקווה גזענים שמקבלים מימון מלא מהמדינה ועם זאת מסרבים להיפגש עם שר החינוך. למדנו שוב על רעיון מבריק ולפיו תלמידים יקומו בפני המורים וכך יתחילו לכבד אותם. וכמובן, לשר החינוך החדש יש רעיון לתכנית לימודים חדשה - הפעם זה לא קשור למשורר פלסטיני או לסימון קווים ירוקים במפות. אבל העיקר ש"השר יקבע את תכנית הלימודים", כלשון חוק החינוך הממלכתי.
האם אנחנו באמת דנים בבעיות היסוד או רק בסימפטומים? תארו לכם שאדם הולך לרופא כל יום ומתלונן, פעם על כאב ראש, פעם על נזלת, פעם על חום, אבל הרופא נותן לו בכל יום תרופה קלה – למניעת כאב, לייבוש האף, להורדת החום... והמצב ממשיך להידרדר.
מדינת ישראל היא אחת המדינות האחרונות בעולם המערבי שממשיכה לממן ולנהל בעצמה מערכת חינוך ממלכתית כבדה ומסורבלת. לשיטה הממלכתית היו יתרונות גדולים בשנות החמישים והשישים, אך כיום היא עול כבד שגורר אחריו עשרות סימפטומים.
ומה הפתרון? חינוך ציבורי. בדגש על המילה "ציבורי". ציבורי ולא ממלכתי, ציבורי ולא פרטי. ישנם אין ספור מודלים לחינוך ציבורי ותמיד יימצא מישהו שידאג להפחיד מפני השינוי בשם פרט כזה או אחר – אבל מוכרחים לשרטט את העקרונות לחינוך ציבורי:
במערכת חינוך ציבורית המדינה ממשיכה לממן את החינוך, דואגת לשוויון, נשארת אחראית על הסטנדרטים ועל התוצאות החינוכיות (תכנית ליבה) – אך לא מנהלת את החינוך בעצמה. המדינה מאפשרת אוטונומיה אמיתית לבתי ספר ובודקת את תפקודם באופן תדיר ורציני.
המחקרים השונים בחינוך וגם המידע ממדינות העולם המצליחות בחינוך (שהוצג בדוח מקינזי), מצביעים על כך שאוטונומיה בית ספרית היא תנאי למנופי שיפור מוכחים כמו: סינון המורים המצטרפים לבתי הספר, שיפור במוטיבציה וברמת המורים הקיימים באמצעות לימוד קבוע של המורים זה מזה, הערכה ומדידה ועוד. כל זה מתאפשר בזכות משנה חינוכית בהירה (זהות) שבית הספר מטפח לעצמו במסגרת האוטונומיה.
לאחרונה הגיעו לישראל עשרות מנכ"לים של משרדי חינוך ממדינות שונות בחסות תנועת "הכל חינוך" ומכון ון ליר. מדבריהם התברר עד כמה מנופי השינוי הללו הם מציאות החיים של מיליוני מורים ותלמידים במערב. נסו רק לדמיין בית ספר שעורך בעצמו מבחני קבלה למורים שאותם הוא מעוניין להעסיק בתקציבו שלו.
המעבר למערכת ציבורית יוביל לחסכון של מיליארדי שקלים, שאותם כדאי להפנות לשכר המורים. מדוע ייחסכו מיליארדים? משום שמיליוני שעות מבוזבזות לרוחבה של המערכת הממלכתית שלנו. רוב האזרחים אינם מודעים לכך שעיקר תקציב בתי הספר ניתן בשעות ולא בשקלים- וההבדל גדול. שעה היא מטבע מוזר שקשה לעקוב אחריו ובנוסף, מספר השעות לא מעיד על איכותן או עלותן.
מה יעשה שר החינוך החדש? אין ספק כי השר ומנכ"ל משרדו מבינים היטב את התמונה. אולי הלקח שלימדו ארגוני המורים את לימור לבנת הותיר חותם כזה שלא מעודד יוזמות לשינויים עמוקים. ועם זאת, כדאי לתלות תקווה ביושרה ובמקצועיות של שני המנהיגים הללו שעוד יציעו מפנה של ממש.
עד שזה ייקרה, נמשיך להתמקד באירועים נקודתיים של גזענות במימון המדינה, לקונן על רמת המצטרפים להוראה ולהביט בצער כיצד, כמו פטריות אחרי הגשם, צצים בשקט עשרות בתי ספר פרטיים על ידי הורים שויתרו על המאבק לחינוך ציבורי איכותי.
אורן יהי-שלום הוא מנכ"ל עמותת חינוך ישראלי – משמר החינוך וחבר הנהלת "הכל חינוך"
לפנייה לכתב/ת 
