רמה דתית של הורה – לא שיקול לבחירת תלמיד

מאז אמצע שנות השבעים אנו שומעים שוב ושוב בחינוך הדתי את הטענה שמצדיקה בחירה סלקטיבית של תלמידים. מחנכים, ובמיוחד הורים, טוענים 'שהם רוצים לתת לילדיהם חינוך דתי רציני וברמה גבוהה' ולכן הם מקפידים על בחירת תלמידים ש"הרמה הדתית" של משפחותיהם גבוהה. הם דואגים לטעון שהם 'בכלל לא גזעניים' – לא כלפי מזרחיים ואף לא כלפי אתיופיים – אלא שכדי שהילדים יקבלו את החינוך הטוב ביותר, הם זקוקים לסביבה לימודית-חינוכית מסוימת, שתתמוך במאמצי המחנך להקנות תורה ויראת שמיים ברמה הגבוהה ביותר. הם חלילה לא גזענים, הם הרי מצהירים בפירוש שאם יבוא ילד מזרחי או ילד אתיופי העומד בקריטריונים שלהם, הם ישמחו לקבל אותו באהבה ובחום.

לעומתם, המתנגדים לבתי הספר "התורניים", הפרטיים למחצה (שהתחילו להופיע עם עליית רשת "נֹעם"), חושדים שהעובדה שמעט מזרחיים (במיוחד מרקע סוציו-אקונומי נמוך) ומעט מאוד אתיופים מתקבלים ללימודים, מלמדת שמאחורי הטענה האידיאליסטית מסתתרת בעצם גזענות; ושהטענה הרעיונית משמשת עלי תאנה לגישה פסולה ואנטי-דמוקרטית. ואולם, אני איני נזקק לטיעון הזה. טענתי מכוונת נגד עצם הבחירה של תלמידים על פי הרמה הדתית של הוריהם. לדעתי, עיקרון זה כשלעצמו הוא עיקרון פסול, גם כאשר לא מסתתרת מאחוריו גזענות סמויה.

לנטרל את ההון התרבותי

הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה פיתח מאוד את המושג "הון תרבותי" כגורם המתייחס למיומנויות, נטיות ויכולות שיש לאדם בשלל תחומים תרבותיים. הון תרבותי, הראה בורדייה, מתייחס למשל לנטייה וליכולת לקרוא ולהבין ספרות גבוהה ומתוחכמת, ליכולת ההערכה והאהבה למוסיקה קלאסית או לג'ז או לתחכום פיננסי בתחום הבורסה והמניות והנגזרות. הוא כולל גם יכולת אבחנה ביינות משובחים או העדפה של אוכל צרפתי לאניני טעם על פני אוכל ישראלי (מזרחי) זול (פלאפל ושווארמה). סוגים שונים של הון תרבותי נותנים לאדם גישה לחוגים חברתיים מסוימים, וממילא גם לאפשרויות העסקה, לבחירת בני זוג ואף ליחידות צבאיות נבחרות. (הון תרבותי הוא מושג סוציולוגי המבוסס על המציאות הקיימת האמפירית. הוא לא מושג ערכי. כך שידע במכוניות או בכדורגל גם הוא סוג של הון תרבותי הפותח דלתות חברתיות מסוג אחר).

כמו הון כספי, גם להון תרבותי יש נטייה לעבור במשפחה. בחיק משפחה נרכשת לעיתים קרובות האהבה לספרים או היכולת להבינם, החיבה למוסיקה או המשיכה לכדורגל. כמובן, שיש קשר ברור בין הון כספי לבין הון תרבותי לסוגיו.

בגלל הקשר בין הון תרבותי למשפחה, על המדינה - ובמיוחד מערכת החינוך הממלכתית - לנטרל כמה שאפשר את השפעת ההון התרבותי הנרכש במשפחה על הישגיו החינוכיים של התלמיד ועל יכולתו להצליח, בדיוק כשם שהיא אמורה לנטרל את השפעת ההון הכספי. לדוגמה, אם היתה רשות מקומית מחליטה להקים בית ספר יסודי למצוינות בתנ"ך, ספרות, מדעי המדינה או מתמטיקה, לא היה עולה על הדעת לקבל רק תלמידים שרכשו כבר בבית מיומנויות מדעיות, רק כדי שבית הספר לא יצטרך "לבזבז" זמן בהוראת דברים יסודיים. אם כך היו פני הדברים, היו כולם מסכימים שיש כאן הפרה בוטה של עיקרון השוויון, שמערכת החינוך תורמת להנצחת הפערים החברתיים וכו'. 

מערכת החינוך בישראל צריכה לשאוף למצוינות ולהקים בתי ספר למקצועות הומניים ולמדעים מתקדמים, אבל אסור שהכניסה לבתי הספר האלה תהיה מותנית ב"הון" מקדים שהתלמיד מביא עימו מהבית. בתי ספר כאלה צריכים להעמיד רף גבוה ולתת לכל התלמידים את הכלים להגיע אליו. מי שמצליח - יישאר ויתקדם, ומי שלא – לא.

מצוינות דתית - לכו-לם

הדרישה למצוינות לא צריכה

לסתור את עקרונות השוויון וההוגנות. צריכים להיות בתי ספר תורניים המחנכים למצוינות דתית, ליתר יראת שמיים, מידות טובות והקפדה במצוות. אבל בתי הספר האלה צריכים להתנהל באופן שלא ינציח פערים חברתיים ויפלה תלמידים בצורה אנטי-שוויונית ובלתי-הוגנת.

נציגי בתי הספר התורניים נוטים לייחס למתנגדים למדיניותם, השלמה עם בינוניות ופשרנות דתית. זאת טענה לא נכונה ואף דמגוגית. אפשר וצריך לקיים בתי ספר שמחנכים למצוינות בלימוד תורה ושמירת מצוות, אבל חינוך זה לא צריך להיות על חשבון ערכי השוויון וההוגנות, אלא להיפך. כבר לימדונו חז"ל: "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה" (תלמוד בבלי, נדרים פא.). 

ד"ר שלמה פישר הוא מייסד "יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה" ומלמד סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית בירושלים